"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"(א, ב).

הקשה רש"י ז"ל: "אדם למה נאמר?" – מכיון שיש כמה 

מדרגות: בר נש, אנוש, גבר, איש, אדם, גדול שבכולם הוא 

'אדם', כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ג מח.) כד"א (בראשית א, כז)

"ויברא אלקים את האדם בצלמו", ומדוע תפס כאן בפרשת 

קרבנות לשון 'אדם' דייקא. ורש"י תירץ לפי דרכו לענין קרבן 

הגזול, וכבר תפס עליו נכדו רבינו תם ז"ל, עי' בפירוש הריב"א.

אולם בסה"ק באר מים חיים זצוק"ל (פר' תצא כא, יח בתוה"ד)

פירש על פי מ"ש "נביא האמת אליהו ז"ל במאמרו (תנא דבי 

אליהו רבא פכ"א): לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי 

וכו'" עכל"ק. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ה:): "על דא כתיב 'אדם כי 

יקריב מכם קרבן', מאן דאקרי 'אדם' יקריב, ומאן דלא אקרי 

'אדם' לא יקריב" עכל"ק עי"ש.

מבואר, שמתחילה צריך להיות "אדם" [א מענטש!], ורק 

אחר שהוא 'אדם' המתנהג כבן אדם שייך שיהא 'ירא שמים' 

הראוי להקריב הקרבנות.

לדאבוננו רבים טועים בזה, ומתייחסים רק ליראת שמים, 

בעניינים שבין אדם למקום בלבד, ושוכחים יסוד הראשון 

שממנו מתחיל כל הבנין: "לעולם יהא אדם!", וכאשר שגור 

בפי העולם: "זיי א מענטש!" – תהיה בן אדם!

יראת שמים יכולה שתחול ותיתפס כראוי רק במי שהוא 

"אדם", אבל מי שאינו אדם, וחסר יסודות המידות הבסיסיות 

של 'אנושיות' (מענטשלעכקייט), הרי הוא מופקע גם מיראת 

שמים, ואיך יוכל להביא קרבנו לה', שנקרא 'קרבן' על שם 

הקירוב להשי"ת כנודע. 

נמצינו למדין אפוא, שעניינים שבין אדם למקום קשורים 

והדוקים בחיבור איתן עם עניינים שבין אדם לחבירו. ושני 

צידי לוחות הברית, החמשה שבצד שבין אדם למקום, הינם 

חטיבה אחת ממש עם החמשה האחרים שבצד שבין אדם 

לחבירו, וזה בלא זה אי אפשר.

***

בירושלים עיה"ק התגורר בסוף ימיו אחד משיירי תלמידי 

מרן החפץ חיים זצוק"ל, ה"ה הרה"ג רבי שלמה בלוך זצ"ל, 

שהיה מרבה לספר ממה שראה ושמע וקיבל מרבו החפץ 

חיים. בהזדמנות אחת סיפר מה ששמע מהחפץ חיים עובדא 

נפלאה – שעיקר טיב המוסר השכל שבה נעוץ בסופה, 

ובצורה והאופן שהיה החפץ חיים מאריך בסיפורו בו... 

וכה דבר המעשה, כפי שסיפר החפץ חיים זי"ע:

בעיר אחת היו שני חברים טובים, קרובים זה לזה בלב 

ונפש, האחד היה 'סוחר' גדול וממולח, הנוסע תמיד בדרכים 

לרגלי עסקיו המסועפים, ואילו השני היה תלמיד חכם יושב 

אוהל. היו השניים חיים יחדיו בכל ענייניהם הרוחניים 

והגשמיים, כאיש אחד בלב אחד!

לימים כאשר הזקינו והחלו להכין את עצמם למעבר 

לעולם שכולו טוב, נתנו זה לזה 'תקיעת כף', שמי מהם 

שימות תחילה יבוא אל חבירו בחלום לספר ממה שנעשה 

עימו למעלה.

הראשון ביניהם שנפטר היה הסוחר, והוא הופיע אכן אצל 

חבירו בחלום כהבטחתו, וסיפר לו דברים כהווייתן מהנעשה 

ונשמע בדינו למעלה.

וכה סיפר: כאשר הגעתי לפני הבית דין של מעלה, פשפשו 

הרבה במעשיי, ודרשו וחקרו ממני: "כלום מעשה בא לידך?", 

האם יש בידך לפחות מצוה אחת מושלמת?

[א. ה. מקורו טהור בש"ס (עבו"ז יח.): "אמר לו, רבי, מה אני 

לחיי העולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך" עי"ש. 

וכאשר ייסד בזה הרמב"ם בפירוש המשניות (שלהי מס' מכות פ"ג 

מט"ז) וז"ל: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות 

את ישראל כו'. מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם 

מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה 

מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה 

מאהבה כו'. – הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי 

חנניא, כי המצוות בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם 

בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה 

המצוה תחיה נפשו באותו מעשה" עכ"ל]. 

והנה לפתע עלתה אל המשקל מצוה אחת גדולה ויקרה 

שקיימתיה לפני מספר שנים, והיא "מצות פדיון שבויים", 

שמצד שלמותה הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו, 

זכיתי בה לחיי העולם הבא.

*

ומעשה שהיה כך היה, באחת מדרכי הרבות לרגל מסחרי 

הגעתי לטרקלינו של פריץ אחד לסגור עימו עסקה גדולה, 

ובהיותי שמה בביתו ראיתי שכלואה שם בת ישראל אחת על 

מסגר ובריח, בגלל חוב שהיה אביה 'מושקה' חייב לפריץ דמי 

חכירה 'שלוש מאות רובל', ומחמת גירעון כסף השליך את 

בתו לצינוק הכלא!

בראותי כי כן נכמרו רחמי על אותה ריבה, והצעתי לו 

לפריץ תשלום של חמישים רובל כדי שייאות לשחררה 

לביתה, בהטעימי לפניו שכאשר תשוב לביתה הרי תוכל 

לסייע ביד אביה במלאכתו, וכך יפרע מושקה מהרה את כל 

החוב משלם.

אך הפריץ לא נשמע לי, גם כשהצעתי לפניו מאה רובל 

ומאתיים לא נאות לשחררה אף לא ברובל אחד פחות 

מהמחיר המלא שחייבים לו! הוא חבט בשולחנו בעוז 

ובתקיפות: "שלוש מאות רובל כסף! ולא פרוטה אחת פחות!".

לצערי לא היה בידי סכום עצום שכזה, ונאלצתי למכור את 

כל הסחורה שרכשתי בעמל רב בשלשת השבועות שנעדרתי 

מן הבית. ועוד מכרתי ממש כל מה שהיה אצלי, חפצים יקרי 

ערך ומלבושים וכו', כדי להגיע אל הסך הנדרש. ולאחר 

שהצטבר בידי כל הסכום משלם, עליתי לבית הפריץ ופדיתי 

אותה נערה יקרה משבייה, והחזרתיה אל בית אביה.

אחר כל זאת נותרתי ללא מאומה, ובאין בידי פרוטה 

לפורטה שמתי פעמי אל ביתי, כאשר נוכחתי שלא אוכל 

להמשיך לעסוק כך במסחרי בידיים ריקניות... – אך חששתי 

לשוב הביתה ריק מכלום, שכן מה תאמר על כך נוות ביתי? 

הרי לאחר שבועות שלמים שיצאתי למסחר בנכר, מצפה 

היא בודאי שאחזור עם כיס נאה ותפוח לכלכלת הבית... 

וכיצד אכנס כך הביתה בלא כלום?!

לאחר שחככתי הרבה בדעתי נתן השי"ת עצה טובה בליבי, 

וכשהגעתי הביתה סיפרתי לאשתי את כל אותו המעשה, 

שבהיותי בעסקי המסחר בבית הפריץ העריץ, מצאתי שם 

בשבייה נערה יפת תואר, בת ישראל כשרה וטהורה, שהפריץ 

דרש בעבורה שלש מאות רובלים! והיא כלואה בביתו זה 

עידן בצרה ומצוקה קשה, וממש רחמנות גדול עליה, השם 

ישמרנו.

כששמעה אשתי אודות צערה וסבלה של הנערה 

שבשביה, נכמרו רחמיה מאוד עליה, כטבען הרך של "נשים 

רחמניות" (איכה ד, י). ואמרה לי מיד: "הרי זה ממש א 

ביטערע רחמנות! ומן הראוי לעשות הכל כדי לפדותה 

מצערה! מדוע לא הצעת לו לפריץ חמישים רובל לשחרורה? 

היית יכול להסביר לו שכדאי גם לו להוציאה לחופשי, כדי 

שתסייע ביד אביה, ויוכל במהרה ובנקל לכסות את חובו!".

עניתי לה: אכן זוגתי היקרה, שמח אני שחושבים אנו 

באותו ראש... הצעתי לו לפריץ בדיוק כך, שישחררה 

בחמישים רובל כדי שתוכל לעזור לאביה – אך הוא לא 

הסכים!

אמרה האשה: אם כך היה לך להעלות את הסכום למאה 

רובל!

ענה הבעל: אכן בדיוק כך נהגתי, והעליתי הסכום, אך לא 

הועיל מאומה!

אם כך – אמרה האשה – היה לך להציע אף מאתיים רובל!

אמר הבעל, גם זאת ניסיתי, ראי עד כמה מאוחדים אנו 

בדעותינו, עושים וחושבים בדיוק באותו קו מחשבה, ברוך 

השם! – אך לדאבון לב גם זה לא הועיל, הפריץ לא הסכים 

להוריד פרוטה מן הסכום!

מאחר שכבר הכניס הבעל את אשתו בצערה של אותה 

ריבה, רחמיה עליה הלכו וגדלו כל העת... היא תיארה לעצמה 

בצבעים שחורים כיצד מתייסרת לה שם בצינוק בת ישראל 

רכה וענוגה בביתו של גוי רשע וגס רוח, ה' ישמרנו.

לפתע לאחר זמן מה שהרהרה במצבה האומלל של 

הנשבית, פנתה אל בעלה בסערת רוח, ואמרה: "אוי ואבוי! 

הלא זו ממש סכנה גדולה ביותר! הגוי הרשע הזה מסוגל 

להחטיאה בחמורות שבחמורות! או אפילו לרוצחה נפש, 

רחמנא ליצלן! – היה עליך להמציא לפדיונה את כל הסכום 

במלואו שלוש מאות רובל כסף טבין ותקילין! – ואף למכור 

את כל סחורותיך וחפציך, בשביל להגיע לסכום זה... זו הרי 

ממש סכנת נפשות ברורה, ופיקוח נפש דוחה הכל!".

או אז, כששמע זאת הבעל מפורש יוצא מפי אשתו, שמח 

מאוד, ובהתרגשות גדולה אמר לה, דעי לך זוגתי היקרה 

שאכן כך בדיוק עשיתי, כפי התכנית המדויקת שהתווית זה 

עתה בעצמך! – וברוך השם, שאנו שנינו חושבים ופועלים

יחדיו בישרות ובנאמנות, ובדעה מאוחדת! 

ובכן – ממשיך החבר בסיפורו – שמחנו שנינו על אותה 

מצוה גדולה שבאה לידינו, הגם שעלתה לנו בהון רב! 

ובעבור אותה מצוה נכנסתי לעולם הבא בגן עדן העליון, 

מאחר שהתקיימה בשלמות הגמור! כאשר שיתפתי בה 

בחכמה גם את אשתי שתסכים בזה, לא רק בדיעבד לאחר 

מעשה... אלא לכתחילה בשמחה ובטוב לבב!

***

כשהחפץ חיים זצוק"ל סיפר מעשה זה, היה מאריך 

במיוחד בפרטי סופו של מעשה, כיצד התנהג האיש בחכמה 

ובתבונה, להביא את אשתו שלב אחר שלב, שתתרצה 

ותשתוקק אף היא במצוותו הגדולה. והדגיש ששלמות 

אותה מצוה נעוצה בסופה! בנחת רוח הגדולה שנעשה 

א

למעלה בשמים מצורת ההתנהגות והדרך שהגיש אותו סוחר 

את הדבר כלפי אשתו. שהגם שהבין בדעתו מתחילה שצריך 

מעצמו לעשות אותה מצוה רבתי, כמבואר בבבא מציעא

(נט.) במילי דשמיא עי"ש. – עכ"ז לא 'הנחית' זאת עליה 

מלמעלה, כגזירת שליט שאין לך רשות להרהר אחריה!... רק 

בעצה טובה וישרה עשה הכל בנעימות ובדעת וברצון טוב.

דבר גדול רצה רבינו החפץ חיים ללמדנו בזה, אין זה מספיק 

שאתה צדיק בינך לבין עצמך, בין אדם למקום. אלא גם בין אדם 

לחבירו צריך להיות 'אדם' ישר ונאמן, בהתנהגותך האנושית 

בנחת ובענוה ובמידות טובות! – כך היא דרכה של תורה שכל 

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), במידות 

טובות ומתוקנות, ובדרך הישרה שיבור לו האדם (אבות ב, א), 

שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

["טיב השידוכים" עריכה למהדו"ד – עפ"י שיחה לחבורת אברכי 

בריסק ומיר חשון תש"ע]