"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד)

הסיפור שמספרת פרשת השבוע חריג בנוף המקראי. הוא עוסק בקוסם אלילי, בלעם, ובניסיונותיו להמיט על עם ישראל אסון באמצעות כוחו המאגי, ניסיונות שכמובן לא צלחו.

עם ישראל עומד לקראת סיום המסע ממצרים לארץ ישראל, מה שמעלה חשש כבד בליבם של המואבים שחוששים שעם ישראל יכבוש את ארצם, והם יודעים שבמאבק צבאי הם לא יצליחו לאור ניצחון עם ישראל על עמלק, ופונים למאבק מסוג אחר: מאבק בין כוחות עליונים, מאגיים.

למעשה עם ישראל כלל לא היה מעוניין בארץ מואב, להפך, משה נצטווה (דברים ב, ט): "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ". אך המואבים לא ידעו זאת, או שלא האמינו, ופנו לקוסם המפורסם בעולם, בלעם בן בעור. קוסם זה נודע בכוחו לחולל ניסים באמצעות הדיבור - לפחות בדמיונם של עמי המזרח הקדום. הוא היה מברך או מקלל, והמואבים ייחסו לדיבוריו משמעות רבה.

לאחר ויכוח קצר עם שליחי בלק, יצא בלעם לעבר מואב, לא לפני שהקב"ה התגלה אליו (!) והסביר לו שבמקרה הזה, אין לו שום סיכוי להצליח, אתה יכול לרצות לומר מה שתרצה, אך פיך לא יהיה בשליטתך (במדבר כב, כ): "אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה". בלעם יוצא לדרך ומגיע למואב ויוצא יחד עם בלק לראות את המחנה העצום של עם ישראל, ולקלל אותו.

שוב ושוב הוא מנסה לקלל, אך מפיו יוצאות ברכות במקום קללות. ברכות אלו מעניינות מאוד, שכן כאמור, לא בלעם הוא שיזם אותן אלא הקב"ה הכניס אותן בפיו.

נתבונן במשפט אחד מתוך ברכות אלו (במדבר כג כד): "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".

רוב הפרשנים ביארו ברכה זו כרומזת על העתיד הקרוב שציפה לעם ישראל. הן העם עמד לפני הכניסה לארץ כנען, שם מחכים לו עמים וממלכות שלא יקבלו את פניו בברכה. מאבק קשה נכון לעם עם כניסתו לארץ כנען, ובלעם מתנבא, בעל כורחו, כי עם ישראל יקום על אויביו כאריה, ינצח אותם ויכבוש את ארצם.

אך פרשן התורה הדגול, רש"י (רבי שלמה יצחקי) ראה בברכה זו רמז למאבק מסוג אחר, וכך פירש אותה: "כשהם עומדים משנתם בשחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש טלית, לקרוא את 'שמע ישראל' ולהניח תפילין".

הניצחון שעליו מדבר בלעם, מלמד אותנו רש"י, איננו חד פעמי, ואיננו סיפור היסטורי על העבר הרחוק. הוא ניצחון יום-יומי, שמתרחש כאן ועכשיו בליבו של כל אדם. ניצחון שתמיד יקדם לו מאבק, קטן או גדול, בין העצלנות והדחיינות ובין תחושת החובה והנאמנות לקיום המצוות, בין הנטייה הטבעית ובין תפיסת עולם ערכית.

נשים לב שרש"י איננו מתאר מצוות נדירות שאדם מקיים במשך חייו, אלא מתמקד במצוות שבכל בוקר: לבישת טלית, קריאת שמע והנחת תפילין.

בכל בוקר אדם פותח דף חדש בחייו. כיצד ייראה היום הזה? מה יהיה הקו המנחה שלו? מי ישלוט ביום הזה - היצרים או הערכים? בכל יום אדם בוחר את בחירת חייו: להיות שפל או מרומם, ללכת אחר הרצון או אחר האמונה. זהו מאבק, והמילים ששם אלוקים בפיו של בלעם מבטיחות את הניצחון. ואכן, העם הזה, העם היהודי, הוכיח שאכן הנבואה התגשמה. אלפי שנים הוא שמר על זהותו, על נאמנותו לערכי התורה ולקיום המצוות.

ואנו, חוליה בשרשרת מדהימה זו - מצטרפים לניצחון הקטן, אך המשמעותי, ובוחרים בכל בוקר מחדש להיות בני אדם ערכיים ויהודים נאמנים.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"