המוות כממלכת הטומאה

-----------------------------------.

המוות הוא ממלכת הטומאה והאיין. הוויה שהיא מחוץ לתחומינו שלנו - כבני אדם .

על כן הוא המוות ניגוד גמור לחיים. ונצטוונו לקדש אך את החיים.

 כל מה שרלוונטי לגבינו מהמוות שהוא נקודת הסיום של החיים. וכי אסור לנו לפתח הוויה של חיים המשלימה באופן כל שהוא עם המוות ותוצאותיו. פולחן המוות בכל צורה שהיא נאסר עלינו ולכן גם ממלכת המוות הוגדרה בעבורנו כממלכת הטומאה שנתרחק ממנה ככל האפשר.

 לכן גם נגזר על המוות להיות בעבורנו בהעלם גמור. במין תעלומה או חידה שאינה פתורה. המוות הובדל מהחיים כישות או ממשות שאינה בהישג דעתו של האדם .

 איננו יכולים להתיימר לדעת דבר על המוות ומעבר לו .לא בכדי התורה  בכוונת מכוון מתעלמת מהווית המוות ופשרה האין סופי.

 שימו לב בפרשת השבוע חוקת משה שכל את שני אחיו מרים ואהרון  ולגביו אין אפילו ציון כי התאבל או בכה .שוב משה שלא נס ממנו כל רז. ידע את מה שאנו לא יודעים .

 ובכל זאת פטור לחלוטין בלי כלום אי אפשר.

 והתורה כן מתייחסת בשני מושגי קוד להוויית המוות 

 בראשונה הוא מכונה  : "לשכב עם האבות." ובשנייה  : "להיאסף אל עמיו". חידה עם שני קצות חוט 

 הראשונה : חידלון מוחלט. שכיבת נצח והשנייה מן הצטרפות למסע כל שהוא של כל צבר בני האדם שכבר הסתלקו לעולמם.

 ה"מסע" הזה הוביל בני אדם לפתח את כל התיאוריות האנושיות על מהות המוות ומה שלאחריו . 

והתורה ביקשה להימנע מכך ועל מנת שגם לא יתפתח פולחן המתים והקברים ,

ראשית העלימה את קברות הגדולים : משה, אהרון ומרים. 

ושנית אסרה במפורש להידרש בכל צורה שהיא למתים.

 ובכל זאת קיים מתח מובנה בין המוות לחיים והוא נעוץ בחטא גן העדן. 

משבחרנו לשלוח יד בעץ הדעת ולאכול מפריו נגזר עלינו שבתוך החיים עצמם נחווה  רכיב או רכיבים של המוות  מן צללים של מוות בחיים.  בבחינת כפי שגם הוזהרנו שאם נוכל מעץ הדעת כי אז:

 "מות תמותון" .

המושג הכפול הזה איננו מכוון למוות אך כנקודת סוף או סיום של החיים .אלא לאותם צללי המוות שבחיים  כלומר עד למוות הסופי נחווה גם הרבה טראומות של כעין מוות.

 בבחינת  הרבה מיקרו טראומות עד לטראומה המוחלטת - אותו המוות הסופי .

 משל מיתות קטנות הנאגרות אט אט עד למוות הסופי.[כאמור הכל תוצאה של חט עץ הדעת ותוצאותיו בחיי האדם]

 הנה אם כן, העונש על אכילה מעץ הדעת הינו  טעימת המוות בחיים במיתות קטנות שרוויות בחיינו.

 

מפרשת פרה אדומה אנו למדים  כי המוות למעשה לא רק מאיין את החיים, אלא סימבולית הוא גם כאילו "מבטל" את הבריאה כולה לכן מצווה התורה כי כל הנוגע במת יהא טמא "שבעת ימים" משל בכך נטמאו שבעת ימי הבריאה.

 ומנופי החיטואי לא בכדי הם היום השלישי והשבעי.

 זו גם הסיבה  שהואילה התורה לכנות את החיים כהתגלמות הטוב ואת המוות כהתגלמות הרע .

 ואם לא די בכך כרכה התורה  את אהבת ה' רק עם החיים .

ראו להלן שחור על גבי לבן לאמור :

 ועתה צאו וראו : כל פולחן המתים והקברים, שהשתרש בנו  כל כך חזק, עד כמה הוא בניגוד גמור לחוקת התורה..........

 כה לחי , אתה שלום וביתך שלום.

 משה אהרון