"על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב" (במדבר כא,יד-טו). 'מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב). 'נעשו אויבים – מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה. את והב בסופה – הכי דריש לה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה' (רש"י). 'אלא מעברות נחלי ארנון מנלן? דכתיב (במדבר כא, יד) "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה" וגו'. תנא: "את והב בסופה", שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל, כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון, אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון; ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל, והוה ממיך להו טורי מקמייהו. כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה. היינו דכתיב (במדבר כא, טו) "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב"' (ברכות נד,א-ב). מצד אחד דורשים על לימוד תורה, ומצד שני דרשו על שני מצורעים שגילו לישראל שניצלו מהאמוריים (ובשניהם דרשו “סופה” כדרש של סוף – סיום [סוף הלימוד או המצורעים שהיו בסוף המחנה]). נראה שזה משלים את זה, שצרעת באה על לשוה"ר שגורם למריבה ולכן עונשו מחוץ למחנה: 'בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'' (ערכין טז,ב). לשוה"ר שמפריד בין אנשים זהו ההיפך מתורה שהיא מחברת בין אנשים, ולכן תקנתו של המספר לשוה"ר זה בלימוד תורה: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' וכו' (שם טו,ב). לכן מצד אחד למדים על חכמים שלומדים ורבים ביניהם, כיון שבוערת בהם אש התורה (“הלוא כה דברי כאש נאם ה'” [ירמיהו כג,כט]), אולם זהו אש שמאחדת ולא מפרידה, ולכן אע"פ שבאותו זמן הם נעשים שונאים אין זו שנאה אמיתית אלא של אש בירור האמת באש קודש, ולכן מיד כשגומרים ללמוד הם נעשים אוהבים; לא נאמר שלא שונאים יותר, אלא נעשים אוהבים, כיון שזה אש של איחוד, שמאחדת ביניהם, ולכן מיד כשפסקו מלחלוק בלימודם מתגלה שזה חיבר ביניהם (כאש המאחדת בין שני ברזלים) [זהו שדרשת “את והב” שזה מצורעים זה גם נדרש כלשון אהבה שיש בסוף, שכשיש חיבור (כמו חיבור “את והב” למילה אחת שנשמע כאהבה) אז באה אהבה – ההיפך מצרעת]. לכן מצד אחד דרשו על מצורעים שזה מפירוד, ומצד שני דרשו על איחוד בת"ח, שזה מגלה כיצד רואים מתי המחלוקת היא לשם שמים ובירור האמת, ומתי מעורב בו חלילה דבר מחלוקת רעה? – זהו ע"י סופה, שאם עדיין נשאר בהם דבר פירוד (כאותם מצורעים) זה סימן שלא היה בזה לימוד תורה לשמה גמור, ולכן בשל החלקים הרעים נשארים במריבה. זהו ששני המצורעים גילו על ההרוגים האמוריים, שהם גילו מה הארון עשה כשעבר לפניהם, שזהו כרמז שצרעת – מריבה בין אנשים, מגלה מה הארון שעבר כאן – התורה שקדמה לפני זה, האם היה זה תורת אמת (כתורה שבארון), או חלילה נגוע במריבה, כאותם מצורעים שהם בסוף מחוץ למחנה מהצד השני (שהארון נוסע לפני המחנה). אמנם גם בהם יש תורה, כמו שלימדו על מה שקרה ובשל כך אמרו על זה שירה (ואף נכתב בספר מלחמות ה'), אולם הם מצורעים, שיש בתורה שלהם חסרון גדול. עוד נראה שמצורע חשוב כמת ('ותניא: ארבעה חשובין כמת … מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת”'. נדרים סד,ב), וכן אותם מצורעים ראו איך התורה השמידה את האויבים, שכך בלימוד תורה שנעשים שונאים ואח"כ אוהבים מתגלה שזה לימוד תורה לשמה כראוי, ולכן בזה יש הכאה לאויבים, שאף כשאיננו רואים זאת ה' מצילנו מידם, כמו שבנ"י לא ידעו את תכנוני ומעשי האמוריים והשמדתם (כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א את הפס' "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללו יה" [תהלים קיז], שהגוים במיוחד משבחים את ה' שמגן על ישראל, כי הם יודעים כמה פעמים שניסו להזיקנו ולא הצליחו, כשאנחנו בכלל לא יודעים מזה ['הגדה של פסח – לזמן הזה' עמ' 179]); כעין המצורעים שהיו מחוץ למחנה וראו וגילו, אבל מי שהיה בתוך המחנה, בתוך בנ"י, לא ידע מזה בכלל. אבל זה כשהתורה לשמה כראוי, אבל חלילה אם אינה כראוי, כמו שמתגלה בסוף שנשארת מחלוקת ולא נעשים אוהבים, כעין המצורעים שקשורים למחלוקת, אז בא מזה מוות חלילה, כעין מצורע החשוב כמת, וכמו מיתת האמוריים: 'וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (דברים כא, ד) "וערפו שם את העגלה בנחל"' (תענית ז,א). שזהו ההיפך מלימוד תורה לשמה שמביא חיים לעולם, שאף כשמתחילים במריבה בכ"ז זה אש של חיבור שמביא חיים לעולם: 'תניא, היה ר' בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' וכו' (שם).