"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹותָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ... וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד... וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻונּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם... וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי"

(במדבר יז, יז-כג)

בעקבות מחלוקת קורח ועדתו יצאה אש מאת הקב"ה והרגה את ראשי הקהל שהתחברו לקורח ועדתו, ואת קורח ועדתו בלעה האדמה (במדבר טז, לא-לה): "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם... וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת".

וראו זה פלא, לאחר ולמרות כל האמור לעיל, ה' מבקש ממשה רבינו שיעשה מעשה עם מטות השבטים: שייקח מטה מכל שבט ושיניח אותם באוהל מועד, והמטה שיפרח יהיה לסימן במי בחר ה'. וממעשה זה יוכח חד משמעית לכלל העם כי מחלוקת קורח אינה צודקת וכי שבט הלוי ואהרון ומשפחתו הם אלו שבהם בחר ה' לעמוד לפניו ולשרתו.

עולה השאלה מאליה: וכי יעלה על הדעת כי בני ישראל טרם הבינו את המסר לאחר כל המכות שנחתו על החוטאים? וכי קיים ולו אדם אחד שעדיין מפקפק בצדקתו של משה רבנו ובבחירת אהרון לאחר כל מה שקרה למשתתפים במחלוקת?

דומה כי רעיון חינוכי עצום טמון בפרשת המטות ובפריחת מטה אהרון. גם כאשר למאן דהוא מגיע עונש, אין להסתפק בענישה כדרך לטיפול במצב. יש צורך לצרף לענישה מעשה חיובי שיוכיח את צדקת האב/המחנך באשר לטענות שהובילו לענישה.

לכן מבקש הקב"ה ממשה רבינו שיעשה מעשה שיוכיח לעיני כול את הבדלתו של אהרון מכל שבט לוי באמצעות פריחת מטה אהרון. וכפי שפוסק הרמב"ם בדבריו על מצוות התוכחה: צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא.

לעיתים נדרש עונש ולעיתים לא, אולם תמיד נדרשת הוכחה מעל לכל ספק על אודות נכונות הדברים וצדקתם, הוכחה הנעשית בנחת ובלשון רכה, שכן כבר לימדנו החכם מכל אדם (משלי כה, טו): "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

גם פה, כמו גם במקומות רבים בתורה, עומדים אנו על כך שעונש לעולם אינו יכול להוות תחליף לחינוך ולהסברה ראויה.

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם לפרשה"