יד,מא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה: הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה' מורה על לחצו ותסכולו של משה, שמצד אחד הוא מגונן על העם מפני כוונות ההשמדה של ה' (יב), ומצד שני העם ממשיך להמרות את פי ה', בעצם רצונם לעלות ישירות לארץ, למרות שה' ציווה ללכת בדרך ים סוף (כה).

טו,כד: אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה ... וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּת: המילה 'חַטָּת' מופיעה כאן פעם יחידה בתורה מתוך 25 פעמים, בלי אל"ף אחרי הטי"ת (חטאת). נראה לי שאפשר לייחס זאת לעובדה שהחטא נעשה בשוגג ואין חשש שיקרה שוב, ולכן המילה מופיעה בלי אפשרות לריבוי: חטאים, אלא חטא בודד אחד ולכן 'חטת' בלי אל"ף.

טו,לד: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ: הדגש ביו"ד בצירוף 'מה ייעשה' מורה על מתח בבירור הדין הנכון למקושש עצים בשבת, ומהו מקור הדין, האם בידי ה' או בידי משה ואהרן. הקהל הביא את המקושש למשה ולאהרן בחושבם שיש להם תשובה מה דינו של המקושש. התברר 'כי לא פורש' דין זה, והעם מתחיל לחשוש שאולי גם דינים אחרים לא פורשו למשה ולאהרן, והם מחדשים דינים מעצמם. המתח מתפוגג בפסוק הבא כאשר ה' אומר את הדין: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ (לה), ואז העם מבין שמשה אינו מחדש דינים מעצמו.