'ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה"' (שבת פח,ב). לכאורה דרשת הפס' דחוק, כי הפס' המלא הוא: “פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני", שזה כלל לא מדבר על מתן תורה, אלא על גזרת פורענות החורבן (ראה שם ברש"י), וגם במילים של הפס' איך קשור למתן תורה חוץ משלושת המילים שדרש? בפשטות באמת אין קשר בפס', אלא רק דרש מהמילים "נפשי יצאה בדברו" שזה מרמז על הנעשה במתן תורה. אולם נראה שדרש זאת כעומק הפס', שהם מדברים על פורענות החורבן בעקבות חטא ע”ז, אולם היסוד והשורש לזה הוא בחטא עגל: ' … לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א), שיוצא שבגלל העגל האומות יכולות לשלוט בנו, וממילא בעקבות זה יכול לבא פורענות החורבן. לכן כשמדבר על חטא הע"ז וגזרת החורבן, זה מרמז על מה שהיה במתן תורה, שחטאו בע"ז – בעגל שזהו היסוד לחורבן שמובא בפס'. לכן אולי למד שנרמז בעומק בפס' (מעבר לדרשת הפשט על גזרת החורבן) על מתן תורה: "פתחתי אני לדודי" זה שאמרו נעשה ונשמע והתחברו בכך לקב"ה, "ודודי חמק עבר" בעקבות חטא העגל הקב"ה התרחק מאיתנו – מההשפעה שהשפיע עלינו במתן תורה (שירדו ממעלתם הגבוה, ולכן נלקחו הכתרים שקיבלו, וזה כולל שהתבטלה המעלה שלא ישלטו עלינו); ועכשיו חוזר שוב על מה שנעשה במתן תורה עצמו: "נפשי יצאה בדברו", שזהו דרשת ריב"ל שיצאה נשמתם (וה' החזירה להם), אולם לאחר העגל "בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני” שלאחר העגל נעשה ריחוק מה', ולכן בטלה ההשפעה שה' מצילנו לגמרי עד כדי תחיית המתים, ולכן גם כביכול ה' לא שומע לתפילתנו ומביא בהמשך הדורות כשיחטאו בע"ז את פורענות החורבן (והיו שני חורבנות, ולכן מביא הפס' פעמיים התעלמות ה' מתפילותינו: “בקשתיהו … קראתיו ...”). בפס' שמובא על שה' הוריד טל תחיה, מובנת דרשת הפס' שהיה צריך להוריד טל כדי להחיותם, שיצאה נשמתם, שזהו המשתמע כהמשך מהפס' הקודם שהיה דבר פחד אדיר עד שאפילו הגשמי רעד, וממילא מובן שגם נשמת בנ"י שזה אדם – פרחה נשמתם מהפחד: “ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל” (תהלים סח,ט), ולכן היה צריך טל תחיה: "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (פס' י) שהוריד טל על בנ"י נחלתו, שפרחה נשמתם ולכן היו כגוף יבש ("נלאה") ללא נשמה, ולכן היה צריך להוריד טל תחיה ובכך החיה אותם ("כוננתה"). [בפס' מובא "גשם" ולא טל? וי"ל שטל הוא כעין גשם שמחיה את הצומח אבל בעדינות, ולכן הוא המרמז על הרוחני שמחיה (שהרוחני הוא כעדין ביותר עד שלא נראה בעין גשמית), וכאן נאמר גשם כדי לבטא את חוזק הכח לחיים, אבל הכוונה כמו שנאמר טל שמחיה]. נראה שהדרשה של טל תחיה בא לרמז בעומק על עניין שבת, שיש בה 39 אבות מלאכה, והיא כנגד שביתת ה' ממלאכה בשבת במעשה בראשית, כך שמביאה קדושה לתיקון העולם; לכן נדרש שפרחה נשמתם וחזרה בטל תחיה, כעין שנולדו מחדש, שעכשיו יש להם גילוי חדש קדוש בעולם. שבת היא גילוי של לעתיד לבא ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), כיון שיש בו את היסוד של תיקון העולם (שהרי הוא קשור לשורש העולם – לבריאה במעשה בראשית), ולכן במתן תורה שהוא היסוד לתיקון עולם שיהיה לעתיד, יש קשר לשבת (גם במתן תורה נעשה כמו לעתיד לבא, שלא יהיה שעבוד מלכויות או שיתבטל מלאך המוות [ע"ז ה,א], כי זהו גילוי של תיקון עולם). לכן מתן תורה היה בשבת (אמנם זהו שיטת הבבלי, אולם זה מחלוקת בחז"ל – שיש דעות שבשישי נתנה תורה): 'ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום' (שבת פו,ב), כיון שהוא קשור לשבת בשורשו, ולכן מחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה (חולין ה,א). עניין התחיה במתן תורה (שמרמז בטל על שבת) גם מדמה כעין שבת שבה ניתנת לאדם נשמה יתרה בער"ש ונלקחת ממנו במוצ"ש ('דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא, יז) "שבת וינפש", כיון ששבת ווי אבדה נפש'' [ביצה טז,א]), שכך במתן תורה נעשה כעין זה שיצאה הנשמה וחזרה. נראה שלכן בנ"י שמעו את שתי הדברות הראשונות מה': 'דתנא רבי ישמעאל: (שמות כ,ב) "אנכי" (שמות כ,ב) ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' (הוריות ח,א [ראה עוד שיטות ב'תורת המועדים' – 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]) כנגד שבשבת יש שתי אמירות שיצאו מהקב"ה שרק הוא יכל לאמרם יחד: 'כדתניא (שמות כ, ז) "זכור“ (דברים ה, יא) ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע' (שבועות כ,ב). או כנגד שמעלת השבת שמביאה לתיקון עולם בשלמות זה בשמירת שתי שבתות: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב); לכן מתן תורה שהיה גילוי של תיקון עולם וזה קשור לשבת, נרמז בו כנגד תיקון העולם שע"י שמירת שתי שבתות. (נראה ששבת היא הדברה הרביעית, כרמז למעלת השבת שמביאה לגילוי ה' ותיקון עולם, שאז בעתיד לבא יהיה שם ה' שלם בעולם, ולכן רביעי כנגד שם הויה בעל ארבע אותיות, וכן כנגד שמתקן את העולם שהוא בעל 4 צדדים; בנוסף אפשר לקרוא את הדברות כעין שהם ממשיכים בלוח השני [שכל דברה כעין ממשיכה בדברה שמולה בלוח השני, כעין הדרשה במכילתא 'דבחודש' פרשה ח' (שמות כ,יב)], ממילא יוצא בקריאה כזו ששבת מופיעה כעין הדברה השביעית, כנגד זמנה בשבוע, שמשפיעה השבת לכל ימות השבוע לתקנם).