זכה איסור חמץ בפסח שידקדקו בו עד מאד, ואף יחמירו מעבר לנדרש. בשו"ע נפסק [תמ"ב,א]: "דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה –מותר לקיימו בפסח... וכן הקילור והרטייה והאספלנית...שנתן לתוכה חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ". לאמור: חמץ שעוד לפני הפסח עבר שינוי שפגמו אף מאכילת כלב, אין בו איסור חמץ. משום כך, פוסקים רבים סוברים שתרופות שטעמן מר או טפל, כגון טבליות בליעה וקפסולות, אינן צריכות הכשר לפסח, וההכשר נצרך רק לסירופים, טבליות מציצה וכדומה. אולם נהגו להחמיר (כשאין פיקוח נפש) ולא להכניס לפה תרופה שאינה רשומה ככשרה לפסח, כי חששו לסברא שהואיל ומייעדים אותה לבליעה משמע שמחשיבים אותה כראויה למאכל. אולם זו חומרא, כי באמת ה"החשבה" מתייחסת לרכיב התרופתי ולא לחמץ שאולי מעורב [חזון-איש] ועוד, שאם התרופה רק נבלעת ואינה ראויה ללעיסה -אין היא בגדר אכילה [הגרשז"א].

משחות אינן ראויות למאכל כלב ואינן נכנסות לפה, ולכן "מותר לקיימן" וגם אין בהן איסור הנאה [שו"ע הרב,תמ"ב,כד]. הסברא להצריך גם במשחות הכשר לפסח מבוססת על הכלל "סיכה כשתייה" האמור ביחס לעינויי יום הכיפורים, וביחס לסיכת שמן של תרומה. אלא שיש כמה סיבות להתיר מריחת כל משחה בפסח: א. לדעת הרבה מהראשונים, הכלל "סיכה כשתייה" אינו תקף באיסורים נוספים ב.ספק אם מריחת משחה היא "סיכה" כי לרוב אין המטרה שתיספג. ג.כלב אינו אוכל משחה ד.כל עוד לא ברור שיש רכיבי חמץ במשחה, הסיכוי לכך קטן ביותר.

למעשה: במשחה רפואית מוסכם שאין צורך בהכשר. במשחות שאינן רפואיות כגון נגד יובש, קרמים למיניהם, רובם מתירים ויש מחמירים [הגר"מ אליהו זצ"ל -כי זו דרך השימוש שלו] אך במשחת שיניים ומי-פה שמכניסים לפה, לרוב הפוסקים יש צורך בהכשר לפסח.