התורה אומרת לנו שאנו צריכים לספור שבעה שבועות מן היום השני של פסח, ולחגוג ביום החמישים. מכאן גם שמו של החג - "שבועות". הצורה הזו של קביעת החג, מובילה למסקנה שישנו קשר בין חג השבועות לחג הפסח.

פסח הוא חג חרותנו ואילו שבועות הוא זמן מתן תורתנו. התלות שבין שבועות לפסח מלמדת אותנו משהו על הקשר שבין תורה לחירות. חז"ל מלמדים אותנו ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לכאורה זהו משפט אבסורדי. מי שעוסק בתורה לומד על יותר ויותר דברים המגבילים אותו. התורה מצווה אותנו להימנע ממעשים מסוימים או לעשות אחרים בכל תחום של החיים. והנה לא זאת בלבד שחז"ל אינם מקבלים שמי שעוסק בתורה אינו בן חורין, אלא שהם קובעים שמי שאינו עוסק בה אינו בן חורין?!

אחד מן המפתחות להבנת הגישה הזו, מצוי בספרו של אריך פרום, פסיכולוג מפורסם, "מנוס מחופש". בספרו הוא מקפיד להבחין בין שני סוגי חופש: "חופש מ..." ו"חופש ל...".

"חופש מ..." - הוא החופש הניתן לאדם ממי שיכריח אותו לפעול בצורה מסוימת.

"חופש ל..." - הוא היכולת הניתנת לאדם לעצב את דרכו, ולנצל את כישרונותיו.

פרום מדגיש כי "החופש מ..." אינו מוביל בהכרח "לחופש ל...". אדם עשוי להשתחרר ממשעבדיו, אך עדיין לא להגיע לשום מקום ממשי, הוא יצא ממערכת כופה, ולא הגיע לניצול הכוחות הטמונים בו. חופש זה הוא חופש מוגבל.

היציאה ממצרים היא השלב החשוב ביותר ב"חופש מ...". העם שיצא ממצרים לא היה כפוף יותר לשרירות ליבם של המצרים, שהעבידו אותו פעמים רבות רק כדי לשעבד אותו. אך עדיין אין זה מספיק. אם אין מטרה שאיליה שואפים להגיע, אזי אנו נמצאים ב"חופש מ...", מבלי להשלים אותו ב"חופש ל...".

כאן מגיעה התורה, המתווה את הדרך לכל יהודי כיצד לנצל את הכוחות הטמונים בו. הראיה של התורה כמערכת כופה, דומה לראיה של הורה הכופה על בנו לימוד קריאה. הפעולה הראשונית נעשית בצורה של כפיה, אך מטרתה היא להפוך אותו לאדם רחב אופקים המסוגל להוציא אל הפועל רבים מן הרעיונות הגנוזים בו. התלמיד הבורח משיעורי לימוד הקריאה, ירוויח כמה שעות של חופש מן המורה, אך עלול להפסיד חיים מלאים של חופש יצירה.
בחג השבועות אנחנו חוגגים את מתן תורה, שבו אלוקים ירד להר סיני והעניק את ספר האידיאולוגיה והחוקים - שלמות אחת, שראשה בתפיסת עולם מוסרית ורוחנית, וסופה במימוש מעשי בחיי היום יום של היחיד ושל העם.

התורה מלמדת אותנו שהעולם הולך לאיזשהו מקום, יש לו נקודת פתיחה אבל הוא רוצה וצריך להגיע לנקודה הרבה יותר עליונה.

מטרת התורה היא לחדור לעולם השמיימי של האדם, ולעורר את האדם מהצד העליון שבו. לתורה, בשונה מכל החוכמות, יש תכונה מיוחדת, לעקור מהאדם את תכונותיו הרעות, לעשותו איש אחר, לחולל שינוי פנימי, להשרות שלום בין אדם לבין צלם אלוקים שבו, עולם שהצדק והטוב הם הדומיננטיים בו, אין בו אכזריות, רשע ומידות רעות, אלא ענווה שמחה ואהבה, וקרבת אלוקים היא במרכז.

חג מתן תורה אם כן הוא השלמתה של החרות שהתחילה בפסח, על ידי קבלת התורה ההופכת אותנו לבני חורין אמיתיים.

הרב יעקב מאיר

הרב אליעזר קשתיאל, מהספר: "סימן לבנים, שיחות למועדי השנה"

הרב זאב קרוב, מהספר: "פרשת חיים, להאיר את החיים עם פרשת השבוע"