רשב"י כתב את ספר הזוהר (לפחות הוא הבסיס העיקרי של ספר הזוהר), מדוע זכה רשב"י שהוא זה שזכה לייצג את עיקר תורת הסוד? (אמנם אין לנו ידע בחשבונות שמים, אולם אולי אפשר למצוא רמזים להסברים לכך.) אולי אצל רשב"י בולט במיוחד בלימודו בתורה הדגש על העומק שמעבר לפשט ההלכה, שלכן 'ורבי שמעון דריש טעמא דקרא' (סנהדרין כא,א), שמבטו על לימוד התורה היה לחפש את העומק הניסתר בטעמה של תורה, שמכוסה – אינו גלוי, לחפש את הטעמים הפנימיים (להבדיל מר"י ושאר החכמים, שדווקא ר"ש הוא זה שמדגיש זאת יותר מכולם), לכן הוא זה שהתמקד בתורת הסוד כחלק מזה. בכלל נראה שמבטו היה להדגיש חשיבות מרובה למחשבה וכוונה, שלכן הוא פוסק 'ר' שמעון האמר דבר שאין מתכוין מותר' (ביצה כג,ב), לכן גם בלימודו בתורה התמקד בעומק הדבר – בסודו, שעשה זאת יותר משאר החכמים, ולכן הוא זה שזכה שיתגלה דרכו הסוד, בשל דרכו בלימוד. אולי אפשר למצוא סיבה נוספת לגילויו בסוד, שהנה נאמר על הזוהר שהוא משפיע במיוחד לזמן הגאולה: 'וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (ויקרא כה י) "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" וְגוֹמֵר'. (תיקוני זוהר תיקון ו, עמ' כד,א). [תרגום: 'וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם לְמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ מֵהַחִבּוּר הַזֶּה שֶׁלְּךְ, כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה לְמַטָּה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים, וּבִגְלָלוֹ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" וְגוֹמֵר']. וכן: '(דניאל יב) "וְהַמַשְׂכִּילִים יָבִינוּ”, מִסִּטְרָא דְּבִינָה, דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיִּי, בְּגִינַיְיהוּ אִתְּמַר (דניאל יב) "וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ", בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן (דברים לב) “ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵ'ל נֵכָר”' (זוהר ח"ג קכו,א). הרי שיש חשיבות מיוחדת לספר הזוהר בקשר לגאולה. לכן נראה שזכה רשב"י שהוא זה שייסד את ספר הזוהר בשל שהוא מגלה בכוח קשר לגאולה. שזהו שמסופר בגמ': 'יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס … אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי … דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי' וכו' (שבת לג,ב). הרי שלאחר זמן המערה התגלתה גדולתו הענקית בתורה, כך שזמן המערה פעל עליו, ומה היה המיוחד במערה? הוא ברח למערה כיון שהתנגד לשלטון זר, שראה בזה רק רוע, שזה בשל שבמהותו ראה רק את בנ"י ראויים לא"י. ולכן אמר את דעתו ששלטון זר בארץ זה נובע מרוע, כל דבר שהם יעשו זה בעצם מטומאה. לכן ישב במערה ולמד תורה מכוסה בחול, כרמז לדבקותו באדמת א"י. נראה שלכן כיון שהיה דבוק כ"ך בא"י, זה קשור לגאולה, שהקשר לארץ מביא לגאולה, שזהו שנאמר בכוזרי: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (כוזרי ה,כז). שהדבקות בא"י עד כדי כך שמביאה למעשים, זה השורש לגאולה. (וזה רמוז גם בדברי רבי אבא: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו' ' [סנהדרין צח,א], שכשמיישבים את הארץ ומפריחים אותה באה הגאולה). ממילא רשב"י שהיה דבוק כ"ך בא"י עד שדיבר נגד שלטן הזר והגיע למעשים שנאלץ לברוח בשל כך, זכה להיות קשור לכח הגאולה. על זמן הגאולה נאמר: “כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא,ט), שדעת ה' תתגלה ותתרבה שכולם יזכו להתחבר לדעת ה' גדולה. לכן רשב"י שהיה מחובר לגאולה זכה להתחבר למעלה של "דעה את ה'”, ולכן זכה להתחבר לתורת הסוד, ולכן הזוהר משפיע בזמן הגאולה כי שם הוא מקורו ושורשו. (ואף משפיע לגאולות קטנות לאדם במשך הדורות, מכח קשר לכח הגאולה הגדולה שלעתיד). בדבר זה הוא המשיך את כח ר"ע רבו, שהיה ר"ע נושא כליו של בר כוכבא (רמב"ם הל' מלכים יא,ג), שפעל לגאולה נגד שלטון הגוים בא”י. אולי לכן דווקא רשב"י הוא זה שמביא את דרשת ר"ע על בר כוכבא: 'תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה ר' היה דורש (במדבר כד, יז) "דרך כוכב מיעקב" דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא' וכו' (יר' ד,ה). שמודגש כאן בדברי רשב"י שר"ע הוא רבו, והוא היה דורש בפס' על בר כוכבא שהוא משיח, וממילא עודד בזה לעזור לו להילחם ברומאים (ולכן גם הוא עצמו היה נושא כליו של בר כוכבא, שהיה נאה דורש ונאה מקיים), ומזה יוצא שאף רשב"י שמזהה עצמו במיוחד בזה כתלמידו, היה מחובר לצורת תורה זו של תורת א"י והגאולה. נראה שלכן כמה שמתקדמים לקראת הגאולה כך הזוהר מתפרסם יותר. שגדול תלמידי הסוד הוא האר"י ז"ל והוא היה בסוף הראשונים ומשם זה תחילת האחרונים (שהתפר הוא בזמן כתיבת השו"ע), שבחלוקה לדורות בזמן האחרונים זה זמן הגאולה בעיתה (שזה בדורותינו), ולכן כפתיחה לזה עלה האור של האר"י. ובתקופת תחילת החסידות גם היה פרץ גדול של קשר לגאולה, שהבעש"ט ותלמידיו והגר"א דירבנו לעלות לא"י, לכן אז שוב עלה כח הסוד, שזהו בתורת החסידות. ובימינו שאנו בתהליכי הגאולה יש בכלל פרץ עצום וגדול ללימוד תורת הסוד, שכל זה בשל הקשר של תורת הסוד וכח הגאולה. לכן נראה שבל"ג בעומר (או בסמוך לו, ב-ל"ד בעומר) פסקה מיתת תלמידי ר"ע, שזה מרמז על קשר לזמן של הילולת רשב"י (אמנם מיתתם היתה לפניו, אבל מצד גילוי התאריך ה' גלגל שיצא גילוי של הזמן בזה. ואף למ”ד של"ג בעומר זה בשל שמחשבים ע”פ הימים שלא מתו – בשבתות וימים מיוחדים, שיוצא שמתו רק ב-33 ימים, ולכן אבלים ל”ג יום, בכ”ז יוצא בפועל שפוסקים בל”ג בעומר, כך שמרמז על קשר ביניהם), שהוא כתיקון להם. ע"פ מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'מועדי ישראל') תלמידי ר"ע מתו בשמד (כדברי אגרת ר"ש גאון), בזמן גזרות שמד בעקבות כשלון מרד בר כוכבא, כך שמיתתם קשורה עם פגם בגילוי הגאולה (שלא נגאלו ע"י בר כוכבא שהיה ראוי להיות משיח), ורשב"י מעלתו קשורה עם כח הגאולה, ולכן אצלו מתגלה ההיפך ממיתת תלמידי ר"ע, ולכן מתגלה כך בל"ג בעומר. אולי לכן בגמ' נאמר שתלמידי ר"ע מתו 'מפסח ועד עצרת' (יבמות סב,ב), שאמנם מתו עד ל"ג בעומר (או ל"ד בעמר), אבל מצד העקרון זה היה קשור לשבועות, שהוא זמן מתן תורה, ובמתן תורה התגלה במציאות גילוי כמו בזמן הגאולה (ע"ז ה,א), לכן הם (תלמידי ר"ע) שפגמו בגילוי של הגאולה, מתו מכח הזמן של פסח עד עצרת שבנ"י התעלו והתכוננו בהם למתן תורה, והגיעו למעמד כעין הגאולה בשבועות, ולכן תלמידי ר"ע שפגמו בגילוי גאולה נענשו בזמן זה. (אולי בשל קשר תורת רשב"י והגאולה וא"י, מובן שהוא זה שדורש: 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' [ברכות ה,א], שזהו כמו שהתגלה אצלו, שלמד תורה ביסורים במערה בשל דבריו על יישוב א"י כראוי [נגד שלטון זר בא"י], וזה חיברו לעוה"ב שכולל את העוה"ב שיהיה בגאולה).