"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי" (ויקרא כה, א)

כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבנו היא אומרת (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹוד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

מכל מעלותיו הרבות של משה, דווקא מידת הענווה שהייתה בו, היא שזיכתה אותו לקבל את התורה מהקב"ה ולמסרה לבני-ישראל.

נשאלת כאן השאלה, איך ייתכן שצדיק כמשה רבנו לא יידע להעריך את גדולתו העצומה, עד כדי שירגיש עצמו פחות-ערך מכל אדם אחר? יתרה מזו, איך ייתכן שמנהיג בישראל, שעצם תפקידו מחייבו להיות מורם מעם ותקיף, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחר בעולם?!

מוסבר על כך, שמשה רבנו אכן הכיר את גודל מעלתו, את כישרונותיו הכבירים, את העובדה שדווקא הוא נבחר להיות זה שהתורה תינתן על-ידו, אולם הוא לא זקף כל זאת לזכותו-הוא, לזכות אישיותו העצמית.

מצד ענוותנותו הרבה ראה משה את כל גדולתו כמתנה מה', וחשב, שאילו זכה יהודי אחר בתכונות נפש גבוהות כשלו והקב"ה עצמו היה מדבר אליו - היה מגיע לדרגות נעלות עוד יותר. משום כך לא הייתה ענוותנותו של משה סתירה ליכולתו להנהיג את העם ביד רמה, בתקיפות ומבלי להירתע מפני איש. אדרבה, הואיל ולא הייתה לו ישות אישית משלו, מכיוון שמסר את כל-כולו לקב"ה, הרי בכל אורחותיו ראה רק את רצון-ה' לנגד עיניו, וממילא נלחם בכל כוחותיו שרצון-ה' יתמלא בשלמותו.

השילוב בין שתי תכונות-נפש הפוכות אלה: ענווה ותקיפות, הוא תנאי מוקדם לכל יהודי בגישתו אל התורה. הוראה זו רמוזה בפתיחתה של פרשת השבוע, ואף בשמה - פרשת 'בהר'.

'הר', הלוא הוא הר-סיני, שעליו ניתנה התורה. חז"ל מספרים, שכאשר רצה ה' לתת את התורה, החלו ההרים רבים ביניהם, וכל אחד ואחד מהם ציין את מעלותיו. אולם הקב"ה בחר דווקא בהר-סיני, הנמוך מכל ההרים, כדי להדגיש את חשיבות הענווה.

נשאלת על כך השאלה, אם רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות הענווה, למה בכלל חיפש הר ולא נתן את התורה בעמק, או לפחות במישור?

אלא כאן רמוז השילוב המיוחד הנ"ל בין ענווה מצד אחד והתנשאות קדושה מצד שני. יהודי נדרש שיהיו בקרבו שתי התכונות הללו - מצד אחד עליו להיות עניו בתכלית, ועם זאת צריך שתהיה בו התקיפות והעוז לעמוד בתוקף על דברים הקשורים ברצון-ה'.

כתנאי ראשון לקבלת התורה צריך יהודי להיות 'הר', כפי ההלכה הראשונה ב'שולחן ערוך': "לא להתבייש מפני בני-אדם המלעיגים". הוא לא יכול להיות 'עמק' או 'מישור', נטול תקיפות ונחישות. חייבת להיות בקרבו תכונה של הר - הגבהה והתנשאות של קדושה, כלי שיוכל לעמוד מול הקשיים ולמלא את רצון ה'. אך מצד שני צריך ה'הר' הזה להיות הנמוך מכל ההרים - על האדם לחוש ענווה והתבטלות מוחלטת לקב"ה.

הנחישות בענייני תורה ומצוות לא זו בלבד שאינה צריכה לבוא על חשבון הענווה וההתבטלות לה', אלא לאמיתו של דבר, הענווה היא מקורה והיא אמה-יולדתה. דווקא מתוך ענווה אמיתית נובעת תקיפות איתנה בענייני התורה והמצוות.

הרב מנחם מנדל שניאורסון מלוּבָּבִיץ' זצ"ל, מהאתר: "מורשת" -  http://www.moreshet.co.il/