"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" וגו' (ויקרא כו,ג). 'ואמר רבי לוי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה. ברכן בעשרים ושתים (ויקרא כו, ג) מ"אם בחקותי", עד "קוממיות"; וקללן בשמונה (ויקרא כו, טו) מ"ואם בחקותי תמאסו" עד "ואת חקותי געלה נפשם". ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים. ברכן בשמונה (דברים כח, א) מ"והיה אם שמוע תשמע" ועד "לעבדם"; וקללן בעשרים ושתים (דברים כח, טו) מ"והיה אם לא תשמע" עד "ואין קונה"' (ב"ב פח,ב-פט,א). 'שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם – שהקב"ה רחמן וברכתו מרובה מקללתו, אבל אדם קללתו מרובה מברכתו. בעשרים ושתים – מאם בחקותי עד קוממיות, מאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות, והיינו בעשרים ושתים אותיות שבאל"ף בי"ת לבד הכפולות, ומוי"ו עד מ"ם שמנה אותיות. מוהיה אם שמוע – בפרשת והיה כי תבוא. מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה – חשוב מוי"ו עד ה' כל האלפ"א בית"א, דהיינו שתים ועשרים אותיות' (רש"י). הגמ' באה לבטא את ההבדל בין הקב"ה לאדם, אולם מדוע משה עשה כך? בפשטות בא לרמז על גילוי של אדם בברכות וקללות, כמו שהגמ' אומרת שזה ההבדל בין הקב"ה והאדם, שבא לומר ברכות וזה בגילוי שנראה דרך אדם (אע"פ שמצד משה וודאי שהיה אוהב ישראל גדול והיה מעדיף להרבות ברכות). אולי בפשטות גם בא לבטא שבקלות האדם יכול להתהפך מרע לטוב וכן להיפך ח"ו, לכן הפך בין הטוב (ברכות) והרע (קללות) כדי להדגיש זאת (ובפרט שהשכינה הייתה מדברת מגרונו של משה, ולכן זה כעין גילוי שווה של הדבר משני צדדיו). בויק"ר מובא: 'ר' אבא בריה דר' חייא בשם ר' יונתן: אמר "חשבתי" ברכות "חשבתי" קללות; ברכות מאל"ף ועד תי"ו, קללות מן וי"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. א"ר אבין: אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי? כשתשמרו את תורתי, הה"ד "אם בחקותי תלכו"' (ויק"ר לה,א). אולי לכן משה הפך ממה שה' אמר, כדי לבטא שמצפה מבנ"י לחזור בתשובה, ואז הקללות יהפכו לברכות; ולכן גם לא התחיל מ-א' בקללות (או ת' אם רצה לומר בסדר הפוך), כדי לבטא שאין זה מול דברי ה', אלא גילוי של קלקול שאינו מסודר (ולכן מתחיל מהאות ו' שאינו תחילת האותיות), וכשהאדם יתיישר בדעתו וישוב לה', כמו שהאדם בטבעו ישר, אז זה יתהפך לטובה ויסודר כסדר מ-א' עד ת' כברכות ה'. לכן זה כעין הולך אחורה (בקללות משה), לרמז שעל האדם לחזור לטבעו הראוי והישר, שיחזור בו אחורה מדרכיו הרעים לטבעו הישר, שנברא ישר, ולכן אצל ה' שהוא ברא את האדם זה מופיע (בברכות) ישר מ-א' שה' התחיל את הכל, יש מאין. לעומת זאת אצל משה זה מתחיל ב-ו' כרמז לשש שכנגד סדרי התושב"ע, כרמז לחלק האדם בגילוי בתורה, שהאדם יכול ח"ו גם לחטוא, ועליו לחזור בתשובה לה', שזה מתגלה באות ה' כנגד תורה שבכתב שזה גילוי החלק העליון השמימי בתורה שכעין לא קשור לחטא האדם, שכשיגיע לשם זהו הסוף, שיחזור בתשובה בעקבות הקללות. משה ברך בשמונה כרמז למילה שמרמז על שהאדם קשור תמיד למצוות ('ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר (תהלים יב, א) "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני' [מנחות מג,ב]), כרמז שהיהודי בטבעו דבוק למצוות ולכן ראוי תמיד לברכה (ואף שמונה מעל הטבע, שמתגבר על יצר הרע שקיים בטבע העולם). נראה שהקב"ה קילל בשמונה, כרמז למילה, שהיא מרמזת על בנ"י: '"קונם שאיני נהנה לערלים", מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות. "קונם שאיני נהנה למולים", אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם' וכו' (משנה נדרים ג,יא). כדי לרמז שגם כאשר מביא ח"ו קללה לבנ"י, עדיין זוכר את מעלתנו וייעודנו וזכות אבות כדי להקל מעלינו את הדין. לעומת זאת משה מברך בשמונה כרמז שאנו קשורים לתורה במהותנו, כמתגלה בהיותנו בנ"י וקשרנו למצוות עוד מהגעתנו לעולם (מצוות מילה), ולכן מזה אנו קשורים לקדושה, ואף אם ח"ו נחטא כמתגלה בשמונה בקללות הקב"ה, אנו נחזור בתשובה, כעין גילוי של 22 קללות של משה כנגד 22 ברכות הקב"ה, שהקללות יהפכו לברכות כששב בתשובה מאהבה ('והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) יחיה"' [יומא פו,ב]), שלכן זה מתגלה בשמונה ברכות של משה, שבמהותנו אנו קשורים לקדושה, ולכן גם אם ח"ו חטאנו אנו חוזרים בתשובה מאהבה (מקשרנו לקדושה) והקללות נהפכות לזכויות. ברכות ה' הם מ-א' עד ת', שכל העולם כולו נברא ע"פ התורה (ב"ר א,א), ולכן בכ"ב אותיות התורה באות ברכות לאדם המקיים את התורה, שלזה נברא העולם לחיות בו ישר כמו שה' יצר את האדם. לכן בזה נאמר שיקבל האדם ברכת טוב בכל העולם כולו (שכולו נברא בכ"ב האותיות) ואף מחובר בזה לקב"ה ששמותיו בתורה, ושם ה' זה גילוי ה' בעולם (שנקרא ע"פ גילויו בעולם, כגון הויה מידת החסד, אלקים מידת הדין וכדו'), וכך נרמז על ברכה בכל העולם בזכות חיבור לגילוי ה' בעולם. לכן נרמז שמתחיל ב-"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" שזה מרמז על התורה – עמל תורה: '"אם בחקתי תלכו" – יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה' (ספרא), שמתחבר בזה לגילוי ה' בעולם, ולכן באה ברכה לאדם זה בכל המציאות בעולם. לכן גם נרמז כאן: '"וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" א"ר חמא ברבי חנינא: אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם. "ועשיתם אתם" א"ר חנינא בר פפי אמר להם אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם' (ויק"ר לה,ז). שיש קשר בין בנ"י והתורה, ובזה תיקון האדם עצמו, כעין בריאה בקדושה; לכן ראוי לבא לאדם ברכות מכל המציאות בעולם, בשל גילוי ה' שמקדש ומגלה קדושה בכל המציאות, וכך בא טוב גדול מכל העולם שנברא ע"פ כ"ב אותיות התורה, ולכן מתגלה בזה ברכות הקב"ה לאדם (מכח גילוי שם ה' שגילה בעולם, מקבל את ברכת ה' בעולם). נראה שבקללות ה' קילל מ-ו' עד-מ', שבדרשות מחליפים אות ו' באות ב', כך שכעין מרמז שגם בקללות זה מצד חסד ה' שרוצה בטובתנו, שנחזור בתשובה ולא ח"ו כנקמה; לכן מרמז כעין אותיות "בם", כרמז לתורה "ודברת בם" וגו' (דברים ו,ז), שה' רוצה שנחזור בתשובה, חזרה לקיום תורה, ואף מרמז שהדרך לכך היא ע"י לימוד תורה: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים" (קידושין ל,ב). לכן גם כאן בבחקתי זה לימוד תורה ושמירת מצוות (עשיית מצוות ועמל תורה), שכך הדרך להתגבר על יצה"ר ולהידבק בתורה ומצוותיה, ובכך לזכות לברכות ה'.