אומרת המשנה באבות - חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי
8/4/2022
אומרת המשנה באבות - חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו. רבי יוסי הכהן, חסיד. רבי שמעון בן נתנאל, ירא חטא.
בא ר' חיים ויטאל, ומסביר מדוע משה רבינו היה ירא כ״כ מעוג מלך הבשן;
אומר ר' חיים ויטאל - דבעוג מלך הבשן היה ניצוץ של רבי שמעון בן נתנאל שמבואר עליו במשנה באבות פרק ב׳ שהוא היה מחמשה תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ושהיה ירא חטא. ומרומז זה בר״ת בש״ן [=אותיות שמעון בן נתנאל], ושלכן היה משה ירא מלהרוג אותו עד שהוצרך הקב״ה לומר לו שלא ירא כדכתיב בפרשת דברים עיי״ש. והנה גם בזה יתכן דיש הקבלה דמה שהיה בו ניצוץ דירא חטא זה גרם אצל משה ענין היראה.
נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו:
הרבה מלחמות יש לנו כאן בפרשה: עוג מלך הבשן, סיחון מלך האמורי, אדום, מואב, עמון. אבל אם נשים לב, מאחורי כל המלחמות האלה מסתתרות מצוות; נגד אדום לא נלחמים - לא בגלל שאין כוח, אלא בגלל שיש לו זכות של מצות כיבוד אב עוד מעשו הרשע. נלחמים כנגד מואב ולא כנגד עמון, כיון שלעמון יש שכר שיחה נאה. נלחמים כנגד סיחון מלך האמורי, כיון שהוא היה שייך לאותם אמוריים שרצו לזרוק אבנים בנחל ארנון, וכעת מגיעים איתו לחשבון. ונלחמים בעוג מלך הבשן, כיון שנסתיימה הזכות שלו בהצלת לוט [שזכה לאריכות ימים מופלגת], לכן אפשר כעת להרוג אותו.
אם ככה, נמצאנו למדים את המסר בדברי חז״ל כאן בפרשה; חז״ל רוצים שנדע, שהפס׳ הללו נכתבו כי ״הן הן גופי תורה״ - אל תסתכל במלחמה כמלחמה; בכל מלחמה מונח ׳גוף תורה׳ - אין מלחמה, מבלי שיש מאחוריה מצוה!
״על כן יאמרו המשלים באו חשבון״ - תעשה את החשבון של אותם מלחמות, ותראה שכל המצוות סובבות על הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; כל המצוות כולם, סובבות על ציר אחד - של זכות או לא זכות; יש זכות - לא נלחמים, אין זכות - נלחמים. הכל סביב למצוות!
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לסיים בדבריו של הרב ניימן:
כותב הרב ניימן - במדרש רבה מובא: ולא יכלו אחריו לענות אותו. אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של כל הגוים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה״ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה״ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב״ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה.
רואים מזה איך שחז״ל הקדושים היה תמיד לפניהם פחד ה׳ - ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וכשלמדו הפסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו תיכף נזכרו בחשבון שלמעלה ואמרו: אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה, מפני שאף רגע אחד לא שכחו מזה ותמיד היתה לפניהם חרדת ר׳ יוחנן בן זכאי {ברכות כ״ח} לכן כשהגיעו לפסוק של יוסף או של בלעם תיכף עשאו חשבון שלהם.
שמעתי כי מרן הגאון ר׳ ישראל סלנטר זצוק״ל למד עם התלמידים את הגמרא בבא מציעא {דף י״ג} מצא שטר חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר, ומקשה הגמרא אם כשחייב מודה אמאי לא יחזיר? התייפח בבכי, התלמידים שאלו אותו: רבינו, מה יש כאן לבכות? וענה להם כי בשעה שלמד את קושית הגמרא ׳אם חייב מודה אמאי לא יחזיר׳ נזכר שגם הקב״ה ישאל אותו אם כשחייב מודה, ז״א אם אתה מודה שאתה חייב לי למה אתה לא מחזיר לי, ז״א למה אתה אינך חוזר בתשובה? אעפ״י שהענין מדבר בדבר אחר לגמרי, אבל ר׳ ישראל סלנטר זצ״ל שתמיד היה פחד ה׳ לנגד עיניו ודאג על מה שהחסיר בעבודת ה׳, שמע בהגמרא עוד דבר, מה שאחרים שאין להם פחד ה׳ אינם שומעים כלום.
ובזה אפשר להבין מה שחז״ל הקדושים מבארים את הפסוקים על כן יאמרו המושלים - אלו המושלים ביצרם, באו חשבון - נעשה חשבון העולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, וראיתי בספר אהל יעקב להמגיד מדובנא שאומר: וכבר צווחו קמאי איך היתה כזאת לדרוש במאמר ע״כ יאמרו המושלים בואו חשבון - ע״כ יאמרו המושלים ביצרם כי זה דבר רחוק מאוד? עיין שם לפ׳ חקת. אבל לפי האמור אפשר לומר כי אין כוונת חז״ל להכניס את זה בפסוקים - אלא חז״ל הקדושים אשר תמיד היה דאגתם ופחדם מה שהם מקצרים בעבודת ה׳ ותמיד היה הדין וחשבון נגד עיניהם, כיון שראו בפסוק בואו חשבון אעפ״י שזה מדבר בענין אחר לגמרי, תיכף נזכרו בחשבון של הקב״ה, ואמרו אחד לחברו: בואו ונחשוב חשבונו של עולם כמש״כ: אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו׳.
וידידי הרב הגאון ר׳ שמואל רוזובסקי הוסיף לי על זה, מה שאמרו חז״ל עה״כ אשרי אדם שומע לי - שכל שמועותיו לי, היינו שכל מה שהוא שומע הוא מקשר תיכף עם עניני שמים, והוא כשהאדם, כל מעיניו ורעיוניו דבוקים בה׳, אז כל מה שהוא רואה ושומע תיכף מקשר לה׳, וזהו שכל שמועתיו לי.
נכנסנו בשבוע שעבר בס״ד לחודש תמוז. יש אנשים שב״ה רואים את עצמם כבר ב׳דיוטי - פרי׳; ישנם אנשים שרואים את עצמם כבר ב׳לונה גל׳ או ב׳לונה שפריץ׳ - הם רק שומעים חודש תמוז, הם מיד מדמיינים את הטיולים. אבל יש אנשים שרק שומעים ׳חודש תמוז׳, מתחילים להזיע מפחד! - ולמה? כי אומרים לנו חז״ל - תמוז ר״ת - ׳זמני תשובה ממשמשים ובאים׳ - אז כל אחד שומע, מה שהוא רוצה לשמוע; אם ככה, יש ששומעים ׳תמוז׳ מיד עולה להם בראש - זה הרבעון האחרון של השנה! עוד תשעים יום תקיעת שופר! עוד ששים יום מתחילים לומר סליחות!
באים חז״ל ואומרים לנו - ״על כן יאמרו המשלים באו חשבון״ - אתה יכול ללמוד את החשבון הזה, כמילות עידוד שנתנו בלעם ובעור לחיילים של סיחון. אבל אתה יכול ללמוד מהמילה ׳חשבון׳ - דין וחשבון; השאלה היא איך אתה מחליט לשמוע!
אומר לנו ר׳ שמעון בן לקיש - ״הן הן גופי תורה!״ - מונחים כאן גופי תורה. אבל השאלה היא, מה אתה רוצה לשמוע ומה אתה באמת רוצה להפיק מזה; האחריות שלנו היא להבין את ערך המצוות לנצח, ואת ערכם של עבירות ח״ו לנצח.
(ברוך שאמר)
ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בהי ובך התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם: ויאמר ה׳ אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי:
גם לאחר ששבו בתשובה, וגם לאחר שהתפלל משה רבינו, לא החזיר הקב״ה את ענני הכבוד, ולא סילק את הנחשים ממחנה ישראל, הנחשים המשיכו לנשוך, אלא שכל מי שהסתכל על נחש הנחושת, וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי: והרי פרשה זו צריכה תלמוד. מה זה ועל מה זה היתה מדת הדין מתוחה על בני הדור החדש שבמדבר, לאחר שקצרה נפשם מרוב צרות תלאות ופחדים? אם הראו להם את כל הצרות והשמדות שבגלות אדום, איך נענשו כ״כ על דיבור קל? איך נתפסו בשעת צער? ולא עוד אלא שבבעל הטורים כתוב: ‘ותקצר נפש העם - מלמד שראו כל הצרות שיבואו בגלות אדום ואיך ימשך גלות אדום’. כלומר שפתח הקב״ה את עיניהם וראו את טיטוס ומחריבי הבית השני, אלפי אלפים הרוגים בצרה ההוא, ושוב ראו את ההמשך הנורא, מסע הצלב הראשון השני והשלישי באשכנז וצרפת, ראו את האינקוויזיציה בספרד, ראו את גזרות ת”ח ות״ט בפולין, ראו את אושוויץ וכל מחנות המוות, וזה שכתוב ‘לסבוב את ארץ אדום’, שראו כל הצרות העתידים לסבול בארץ אדום, עד היום האחרון. לא כתוב שהראו להם את הגאולה. רק את הצרות הקשות והנוראות ראו. הרי אמר האדמו”ר ה’בית ישראל’ זי״ע, שמי שעבר את אושוויץ יש לו חלק לעולם הבא אף אם הוא נכשל ומדבר וכו’. מי שאינו מדבר, ומקבל באמונה ודממה, הוא צדיק אמת ויכולים לנשק את ידיו ולתת לו קוויטלאך. נס גלוי היה לו שלא עזב את האמונה אחר שראה צרות ושמדות כאלה. כי הדיבור במצב הקשה, הוא דבר טבעי ביותר. וכיון שראו אותו דור את כל הצרות של גלות אדום ביחד, מטיטוס ועד היטלר ימ״ש, כל ההריגות והגירושים של בני ישראל, הרי האדם הנורמלי פשוט משתגע כשמעלה על דעתו צרות נוראות כאלה, איך יש עליהם טענה כשפתחו פיהם ודברו? והרי רש״י הק’ כתב שקצרה נפשם, היינו שלא היה להם כח בנפשם לסבול כ”כ הרבה צרות. לא שהם אמרו שקצרה נפשם, אלא שהתוה״ק מעידה עליהם שקצרה נפשם. איך הגיע להם שילוח נחשים השרפים? הרי המקרא צווח ואומר דרשני.
חז״ל למדונו שאין אדם נתפס על צערו, בשעה קשה של האדם אין טוענים על שמוציא מפיו דיבורים קשים. וכן נהגו רבוה״ק אחר שבאו פליטי המלחמה, אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובאו ותינו את טענותיהם ובכיותיהם לפני כ”ק מרן מהר”א מבעלזא זי״ע, ולפני כ”ק אדמו”ר מקלויזנבורג זי״ע ולכל צדיקי הדור, לא דנו אותם לכף חובה, אלא הבינו את מר לבם, והשתדלו להרעיף עליהם דברי תנחומים שאין לנו שום הבנה והשגה בהנהגת ה’, ובוודאי הכל לטובה. לפני מאה שנה כשלמדו את דברי בעל הטורים, עוד לא ידעו מה שראו בני המדבר באותה שעה שקצרה נפשם, היום אנו יודעים הרבה יותר מה שהם ראו באותה שעה, ראו את אושוויץ וכל מחנות השמד, געוואלד איך יש עליהם טענות כשדברו באלקים ובמשה, איך שולחים עליהם נחשים שרפים?
אדה״ר אומר ‘האשה אשר נתתה עמדי’, כאן כפר בטובה, שהתלונן גם על ההטבה וביאור הענין ע”פ מש”כ במס’ ע״ז דף ה. ‘תנו רבנן מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל’. וכשנתבונן באדם הראשון, בתחילה נתנו הקב״ה בגן עדן, היה לו שם כל טוב וטב, מלאכי השרת צולין לו בשר, אין לנו השגה בביאור הדבר, אבל החיים שלו היו בתכלית השלימות. אח”כ בא הקב״ה ואמר לו ‘לא טוב היות האדם לבדו’, אדם הראשון לא הבין למה לא טוב, כמו שיש בחורים ששואלים מה חסר לי כאן בישיבה, יהודים טובים צולים לי בשר ונותנים לי כל טוב, הכל הכי טוב, מי צריך עזר כנגדו?. ואמרו חז”ל שהביא הקב”ה את כל בעלי החיים לפני אדה״ר וראה שיש לכולם בן זוג, וביקש שגם הוא צריך. לאחר שקיבל אדה״ר את הבת זוג, הביאה לו את הגהינם בעולם הזה, בעבורה נתקלל ‘בזעת אפך תאכל לחם, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת’, בגללה צריך לכסות את הכרטיס אשראי כל חודש, ובגללה נשתלשלו כל צרות עוה״ז, כמבואר בספר הישר לרבינו תם מה שאדם עובר בעוה”ז, וכן אומרים בסליחות ערב ר״ה, אדם איך יזכה, בכל יום למות מחכה, והולך ומונה את המציאות המרה שעובר על האדם בעוה״ז, וכל זה מחמת חטא עץ הדעת, הכל בעבור שבקשה שיאכל מעץ הדעת. שהרי אדה״ר עצמו לא רצה לאכול, וכמבואר בבעל הטורים ‘היא נתנה לי מן העץ’, היינו שהכתה אותו במקל עד שהוכרח לאכול מעץ הדעת, וכל זה ממחשבה אנוכית שלא תמות היא וישא הוא אחרת, אתה תרד עמי יחד לגהינם. אח”כ בא הקב”ה ושאל מדוע אכלת מעץ הדעת? אמר אדה״ר כמה מלים ‘האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל’, הרי אתה ידעת שלא היה חסר לי אשה כלל, נתת לי אשה והיא נתנה לי לאכול מעץ הדעת.
משה רבינו אומר לכלל ישראל, הנכם כפויי טובה בני כפויי טובה, מהי דוגמא של כפוי טובה, זה מה שאדה”ר אומר להקב״ה ‘האשה אשר נתת עמדי’. והרי היא הביאה את ‘אושוויץ’ לעולם’, וכמ”ש החת״ס איך קרא לה ‘חוה’ על שם שהיתה אם כל חי, הרי טוב היה לה שם המות משם החיים? והרי עד היום הזה היא מפרשת חלה ומדלקת נרות שבת על שכבתה נרו של עולם וחלתו של עולם. האם כשאומרים על אשה זו ‘האשה אשר נתת עמדי’, נקראים ‘כפוי טובה’?
חסד גדול היה באכילת המן, שלא הוצרכו לנקביהם ארבעים שנה, ועל הטבה הזו התלוננו ‘ונפשינו קצה’ ומה אמרו הם, שקרא להם משה ‘כפויי טובה בני כפויי טובה’: ‘נפשינו קצה בלחם הקלקל’ ופרש״י שמפני שהיה המן נבלע באבריהם, קראו למן קלקל. שהוא קל ונבלע באברים. והוסיף רש״י ‘והיא היתה להם טובה גדולה שלא הצריכם לטרוח ולצאת שלוש פרסאות לפנות’. כלומר, אף שבדרך כלל יצירת האדם היא בדרך של נקבים נקבים חלולים חלולים, עם מערכה שלימה שמברכים עליה בכל יום. ארבעים שנה לא הוצרכו לברך אשר יצר. והרי זה דבר נורא ונפלא. בגמ’ מבואר שיצחק אבינו עשה חשבון עם הקב״ה על ימי חייו של יהודי, ואמר שחלק מימי חייו עוברים בבית הכסא. דור המדבר היה להם טובה נוראה שלא הוצרכו ללכת לבית הכבוד. והרי מובן שנקרא ‘בית הכבוד’ בלשון סגי נהור, שיהודי עם נשמה אלקית צריך להכנס למקום כזה. אך הם קראו למן ‘לחם הקלקל’ עבור זה. ורש”י פי’ בהמשך הפרשה כשהקב״ה שלח הנחשים השרפים ‘יבא נחש ויפרע מכפויי טובה’.
עפ״ז נוכל להבין ישוב פרשה זו. הן אמת שבאותה שעה הראו להם משמים את כל הצרות הנוראות שבכל הגלות הארוך הזה, לסבוב בארץ אדום, כל סיבובי הגלויות ראו עיניהם, וכמ”ש רש״י שלא היה לבם יכול להכיל צער נורא ואיום כזה, מסע הצלב, גירוש ספרד,
פרדיננד, פורטוגל, ברגן בלזן, עכ״ז יש לאדם יצר הרע נורא, שכשרע ומר לו מאד מאד, הוא מזלזל ומבזה אף את מעט הטוב שיש לו. כשאדם מתלונן על הרע, אי אפשר לטעון עליו שום טענה, שאין אדם נתפס על צערו, היוצא מאושוויץ ומתלונן על הצרות, אין מזיחין אותו. אך אם מתלונן גם על ההטבות, זוהי כפיה בטובה.
פעמים שחבר אחד הטיב לך הרבה הטבות, ובסוף הצר לך והריע לך, דרכו של יצר הרע שכועס על חבר זה בכעס שלם, ומזלזל אפילו בהטבות שהטיב עמו, יהיה מה שיהיה, הכל בטל ומבוטל, כאילו כולו רע מכף רגל ועד ראש, ולא עוד אלא שמחרפהו אפילו על ההטבות שעשה עמו. אילו היו בני ישראל בוכים באותה שעה על חסרון ענני הכבוד, על הנחשים ועקרבים, על מיתת אהרן, ועל ראיית הגלות הארוך עם כל צרותיו הנוראות, לא היה עליהם שום טענה. אך הם כפו בטובה ובכו על ‘הלחם הקלקל’, תוך כדי הטענות מזלזלים גם בהטובות שהקב״ה עשה עמנו, זהו נגע רע מאד, ומאד קשה לשוב בתשובה על פגם זה.
כן נתבאר ב’צמח צדיק’ להאדמו”ר מוויזניץ זי״ע, וכן נתבאר בחתם סופר, וכן ב’אדרת אליהו’ לבן איש חי. דכשבאו לפני משה רבינו ואמרו ‘חטאנו כי דברנו בה’ ובך, התפלל אל ה’ ויסר מעלינו את הנחש’, מדוע אמרו ‘את הנחש’ לשון יחיד, והרי ראו לפני עיניהם הרבה נחשים שרפים? וביארו שלושת הרועים הנ״ל, שהרגישו בלבותם שטענות אלו מקורם מאותו נחש הקדמוני, שכבר גרם לאדה״ר לכפות בטובה ולומר ‘האשה אשר נתת עמדי’, אף שאדה”ר בעצמו ביקש בת זוג, ונתן לו הקב”ה בת זוגו, וכמ”ש רש״י שלא מצא מנוחה וכו’ עד שבאת חוה, וא״כ אסור להתלונן על האשה אשר נתת עמדי. כמו כן דברו העם באלקים ובמשה, ‘ונפשנו קצה בלחם הקלקל’, על זה יצא הקצף, לא על שבכו על שאר הצרות, רק על ד’ מלים אלה, שבכו על הטבה שאין לה שום שייכות לכאבים ולצרות. זהו כפיות טובה. וכן כשיש ח״ו לאדם איזה צרה וטרגדיה עם אחד מבניו, אם הוא מתחיל להתלונן גם על כל הילדים הבריאים והטובים שנתן לו השי״ת, זהו כפיות טובה, שהוא עסוק רק עם הצרה שלו, ושוכח שנתן לו השי״ת אשה וילדים, עיניים ואוזניים, ראש ורגליים ומה לא. אין אדם נתפס על צערו כשמבכה את צערו, אך אדם נתפס על צערו כשמתלונן על ענין טוב שאינו ממין הטענה כלל. הקב״ה מבדיל בין טוב לרע, ומייקר ומעריך מעט טוב אף שמעניש על הרע יסוד גדול זה נוגע בכל ימי חיינו, כי בדרך כלל היחס שלנו כלפי אנשים הוא או לחיוב או לשלילה, קשה לנו להבדיל בין הטוב להרע, אדם שעשה לנו איזה צער, באותה שעה אנו רגילים לשכוח את כל הטובות שעשה עמנו בכל ימי חייו, שוב אין הרגשת הכרת הטוב על החסדים שעשה, הכל מחמת צער אחד שגרם לו עתה.
התורה דורשת מאיתנו לזכור את האכסניה שנתנו לנו המצריים בשעת הדחק, אף שהם השליכו את בנינו ליאור. זהו חיוב הכרת הטוב, שהתורה דורשת מהאדם שילבש משקפיים כאלה שיכולים להבדיל לגמרי בין ההטבה וההרעה, להכיר בטוב של ההטבה בשלימות, ולא לשלול אותו לגמרי מחמת הרעה שעשה. וחז״ל אמרו לנו והלכת בדרכיו, שצריכים ללמוד מדרכי השי״ת איך שהוא מתנהג עם בריותיו.
אי’ בגמ’ ב”ק דף ל”ח על בנות מואב שעשו שניהן מעשה אשר לא יעשו, אעפ״כ לא קיפח הקב״ה שכר הצעירה שאמרה ‘עמון’, ולא בגסות כאחותה הבכירה שאמרה מואב, מאב, ולכן ‘אל תצר את מואב ואל תתגר בו מלחמה’, רק לא מלחמה ממש, אך מותר להתגרות, אך בני עמון שדיברה שיחה נאה בדרך צניעות, אין להתגרות בהם כלל. הרי שאע״פ שעשו מעשה רע יש להם שכר שיחה נאה. וכן לאידך גיסא משום לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה, זכתה שיצאה ממנו רות המואביה. הרי שגם בתוך ה’עבירה’ שעשתה, כיון שיש איזה מחשבה של טוב, תקבל שכר מה שהקדימה את אחותה הצעירה בלילה אחת. הרי שהקב״ה בוחן את מעשי האדם בפרוטרוט, נותן שכר על הטוב ומעניש על הרע. ואינו כולל את הכל למציאות אחת גדולה חיובית או שלילית. הבן איש חי כותב במס’ שבת לב ע״א שהקב״ה משלם שכר טוב לגנב שהיתה לו מחשבה טובה בשעת הגנבה שיהיה לו מה לשלם שכר לימוד לתלמוד תורה של הילדים... עד כדי כך הוא מחלק את תנועה ותנועה, הטוב הוא טוב, והרע הוא רע, אין אחד נדבק מחבירו.
בשר ודם אינו יכול לראות נקודה של זכות בתוך מעשה של רע, אך הקב״ה אומר ‘אם יש עליו מלאך מליץ, אחד מני אלף: להגיד לאדם ישרו. ויחננו ויאמר, פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר’. ודרשו חז”ל אפילו 999 מלאכים אומרים עליו רע, ומלאך אחד יש בו אחד מני אלף שבו להליץ עליו טוב, אומר הקב”ה מצאתי כופר, שהקב״ה לוקח את הנקודה קטנה של לימוד זכות ומכיר לו טוב. אמרו חז״ל מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש, מפני שהוכיחו ברבים. שלמה המלך עשה בית לבת פרעה ועמד ירבעם והוכיחו ביראה לשלמה, נתן לו הקב״ה שכר על התוכחה, ועונש על שהוכיחו ברבים, הרי שמעשה אחד מתחלק לטובה ולרעה.
והלכת בדרכיו, הקב״ה רוצה שנלך בדרכיו, לקחת מעשה אחד ולגלות את הטוב שבו, ולדחות את הרע שבו. מפני מה זכה בלק ויצאה ממנו רות, מפני שהקריב מ״ב קרבנות. אף שהקריב קרבנות אלו רק כדי לקלל את ישראל, וסופם שהרגו את בלק ואת בלעם על רשעותם, קיבל בלק שכר על מ״ב קרבנות שהקריב. גם ביחס שלנו כלפי זולתנו יש לייקר את הטוב אף כשנתלוה עמו הרבה רעות אי’ בגמ’ יבמות על רבי חייא שאשתו היתה מצערת אותו, רבי חייא שמלאכים ושרפים רועדים מפניו, כמה גדולים מעשי חייא, כתוב שהיה במדרגת שלושה אבות בדורו, אפילו רבינו הקדוש מתיירא ממדרגתו של רבי חייא, אעפ״כ נפש אחת בעולם שלא הכירה מעלת נשמתו, אשתו אינה מכבדת אותו.
הרב העם עם משה וגוי לא מקום זרע תאנה וגפן ורמו! ומים אין לשתות.
(כ, ג ה)
ויל״ד מ״ט עכשיו כשמתה מרים וחסר להם מים התרעמו על עניני הפירות. ועוד קשה מדוע אכן לא ענם תשובה על טענת הפירות רק על טענת המים. וכי בפני ארי'ה זוטא עפי״ד הגמ' בסנהדרין יז כל עיר וכוי אין ת״ח רשאי לדור בתוכה ר״ע אומר אף מיני פירות, שמיני פירות מאירין את העיניים. ואיתא במדרש דמעשה בשיחין בסומא אי שירד לטבול, ונזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא. ואיתא באו״ח סיי קצ״ט יש נוהגין וכוי דבארה של מרים מתפשטת בנהרות במוצ״ש וכל מי ששותה ממנה מתרפא מכל תחלואותיו. וזהו כוונת בני ישראל מה שנתאוו מיני פירות דוקא עכשיו אחר מיתת מרים, שכעת שנסתלקה בארה של מרים שהיתה מסוגלת לנו לרפואת כל התחלואים רעים ולמאירת עיניים א״כ אסורים אנו לדור במקום הזה שאין בה דברי רפואות ולא מקום זרע דהיינו ירק ואיי בעירובין נ״ה שעיר שאין בה ירק אין ת״ח רשאי לדור שם, ולא מקום תאנה וגפן ורימון שמיני פירות אלו מאירין את העיניים, והרי עתה ומים אין לשתות היא הבאר של מרים שהיתה מסוגלת לכל הרפואות ולמאירת עיניים וא"כ צריכין אנו מיני פירות הנ״ל ואם לא אסור לנו לדור כאן, ולכן כאשר חזר להם המים שוב לא נצטרכו את הפירות.
מחיר עלות ספר תורה ואילו הוא היה מכבד אותה, כל פעם שהיה מוצא משהו בחוץ היה עוטף ומביא הביתה כדי לכבדה, שאל אותו רב, דודי היקר איך אתה מכבד את האשה שמצערת אותך כ״כ. השיב לה רבי חייא ‘דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא’, אין הכי נמי שהיא עושה לו צרות יגון ואנחה, סוף סוף היא האימא של בני רבי חייא שהם גדולים כיצחק ויעקב אבינו, היא סבלה צער הריון ולידה עליהם, ממילא יש לו הכרת הטוב כלפיה. אף שלא עזרה לו בלימוד התורה, ולא הורידה ממנו כל עול שיוכל לעסוק בתורה, אלא היתה מצערת אותו, אין זה סותר להכרת הטוב על הטוב שבה. כמה צריכים ללמוד ממעשיו של רבי חייא, ולא כדרך בני העולם שאף כשהאשה היא 95 אחוז בסדר גמור, ורק חמש אחוז היא צריכה תיקון, הוא מחרף ומבזה את כל מציאותה, ומתפלא איך אפשר לחיות עם בריה כזאת תחת קורת גג אחד. מי מדבר מהכרת הטוב וזר פרחים... זוהי המדה הקשה של כפויי טובה.
אשתו של אדם הראשון גם היתה מצערת אותו, שבעבורה נגזר עליו מיתה ועצבון הפרנסה, וכמה מיני צרות יגון ואנחה, אעפ״כ יש טענה עליו שאמר עליה ‘האשה אשר נתת עמדי’, כאן כפר בטובה. שהיה לו להודות על הטוב שכן יש לו איזה ישוב הדעת על ידה. אל תבטל את כל מציאות ‘האשה אשר נתת עמדי’ כאילו כל כולה רק מציאות של רע.
כלל הדברים שאין אדם נתפס על צערו כשבוכה על הרע, אך נתפס על בכייתו על הטוב, אפילו כשהטוב הוא רק אחוז אחד מני אלף. ועל זאת הוכיחנו משה רבינו בפרשת ואתחנן, כפויי טובה בני כפויי טובה, אדם הראשון שקיבל מאשתו חבילה של צרות, לא הכיר בטובה שבה, כך אתם ראיתם את הצרות שבגלות אדום, שכחתם את הטובה שבמן ואמרתם עליו ‘לחם הקלקל’, זהו עצת הנחש, ‘ויסר מעלנו את הנחש הזה’, שהוא מבלבל את האדם שיראה רק את חלק הרע וישכח את חלק הטוב שהקב״ה עושה עמו, וכן את הטוב שבאשתו ושבכל סובביו.
אדם שסבל כל הלילה מכאבי שיניים רח״ל, פעמים שמתוך כעסו הוא מתלונן על כל מוסד השיניים, כאן כפר בטובתו של הקב״ה. בכייתך על הצער, מתקבלת באהבה, התלוננות על הטובה, זהו פשע נורא. אדם הכופר בטובת ה’, כמורד לגמרי רח״ל בפסוק ‘וירד ה’ לראות את בני האדם’ בפרשת דור הפלגה, אמרו חז״ל: ‘לראות את בני האדם, שמא בני חמורים וגמלים הם? אלא מה אדם הראשון כפר בטובה ואמר האשה אשר נתת עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיע עליהם טובה ומלטם מן המבול’. וצריך להבין שהרי כל אלו הם נכדי נח שנצלו מן המבול, ומרדו בה’ לגמרי רח״ל, ואיך מייחסים אותם לאדם הראשון שלא מרד בה’ אלא אמר דיבור על האשה, האשה אשר נתת עמדי? אלא שאם אדם יכול לכפור בטובה שנתן לו השי”ת, הרי הוא ממש דומה לזה שמורד לגמרי בהשי״ת. משל לחבר שעשה לי הרבה מאד טובות, ולא היה ברירה, הייתי חייב להכיר לו טובה, אף שלא הרגשתי נח בזה, ובסוף ציער אותי צער גדול וכאן קמתי ופרקתי עול הטובות שעשה לי. בעצם הייתי רוצה לכפור גם בטובות שעשה לי מלפני זמן רב, אלא שלא הייתי יכול, ועכשיו אני שש ושמח על ההזדמנות שציער אותי, ותוך כדי כך אני כופר לגמרי בטובותיו ח״ו, זהו מרד שלם, ולא רק כפוי טובה. שבעיקר הדברים לא היית רוצה להכיר לו טובה מעולם. כך ע״י שאמר אדה״ר ‘האשה אשר נתת עמדי’, אחר שנתנה לו מן העץ ויאכל, סימן הוא שמעולם לא הכיר בטובה שניתנה לו חוה לאשה. ברגע שמצא סיבה עמד וכפר בטובה.
הג”מ רבי לייב חסמן זצוק”ל כתב על המצוה ‘לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו’, וביאר ע״פ משל לאחד שהלך בדרכו ועבר ביער עבות באישון לילה, והיה מתיירא מן האריה והחיות רעות, לפתע ראה שני אנשים הולכים עם נר, והתחנן לפניהם שיראו לו מקום אכסניה כאן באמצע היער, והסכימו לקחת אותו איתם לביתם, ונתנו לו מיטה לישון. בבוקר אמרו לו שהם גזלנים שודדי יער, לא בעלי אכסניה, תיכף תרוקן את כל מה שיש לך בכיסים, וכשהתחיל להתנגד הכוהו מכה רבה, עד שהוכרח לתת כל אשר לו בעד נפשו. מאד קשה לדרוש זאת מבשר ודם שיכיר בטובתן של אלו, שנתנו לו מיטה נוחה לישון באמצע המדבר, ובזכותם ניצול מחיות הטורפות שבמדבר, שהרי בסופו של דבר היכוהו ולקחו ממנו כל כספו. כל זמן שלא עבד על המדות האנושיות שלו, לא יהיה לו שום הכרת הטוב, רק יקלל אותם במלוא פיו ולשונו, איזה שודדים אלה. מה היה במצרים, בני ישראל ירדו למצרים וקבלו את כל ארץ גושן, כי טוב ארץ מצרים היא, סבא יעקב היו לו י״ז שנים טובות במצרים, לאחר שמת יעקב ויוסף וכל הדור ההוא, התחילו צרות יגון ואנחה, שעבדו אותנו, הכו בנו, השליכו את הזכרים ליאור, ופרעה רחץ בדם בנינו. איך בא הכתוב ואומר ‘לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, בנים אשר יולדו להם דור שלישי, יבא להם בקהל השם’, הרי שהקב״ה דורש מאיתנו הכרת הטוב על שהיה לנו אכסניה במצרים אף שאח״כ היה פרעה שוחט ארבע מאות תינוקות בכל יום, הכניסו תינוקות בתוך בניינים כמו לבנים, אעפ״כ אומרים לנו ‘לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו’, צריך להכיר להם טובה. זהו דרכו של הקב״ה שאנו צריכים ללכת בדרכיו, להבדיל בין הטוב ובין הרע, ולא לכלול הטוב מן הרע, אם ראיתם צרות של גלות אדום, אל תפתחו פה על הלחם מן השמים שעשה לכם טובה שאינכם צריכים ללכת לבית הכבוד שלוש פרסאות. הדור השני שמדבר מעולם לא ראה בית הכסא, אל תוסיפו את זה בתוך הטענה והבכיה והתלונה. ומבואר בקדושת לוי על מה שאמר יעקב אבינו ‘מעט ורעים היו ימי חיי’, שעליו אמר הנביא ‘למה תאמר יעקב ותדבר ישראל’, שעשה כן מפני שהוא אביהם של בני ישראל מכל הדורות כולם, ונכללים בהם גם אנשים שיש להם טענות תמיד. אף שכתוב ‘ותקצר נפש העם בדרך’, על זה יש הבנה ולימוד זכות, מה שקצרה נפשם על הצרות צרורות, אך לא על מה שהתלוננו על המן וקראוהו לחם הקלקל.
(הגרמ״י רייזמן, יום ג׳ בלק תשע״ט)
אם ישראל לא האמינו בהי ולא בטחו בישועתו מ״מ עכ״פ משה ואהרן לא נסתפקו בישועת הי ולהם אין מוקצה ונולד וכיון שהוכן להם הוכן לכל העדה ובעירם ונבוא אל המכוון בעזה״י דהקב״ה אמר למשה ודברת אל הסלע לעיניהם ופירש״י שהוא בארה של מרים שהם מכיריי בעיניהם ואז ישתו מעצמם הם ובעירם אך אם לא יזדמן אותו הבאר וע״כ והוצאת להם מים חדשיי מן הסלע שאינו של מרים וזה יהיי להם כנולד שהם לא האמינו בהי אך והשקית אתה את העדה ואת בעירם כלומר שישתו על סמך שהוכן לך: והנה פירש״י כשאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיי בארה של מרים יושב בין הסלעים ולסוף נזדמן להם והכירוהו ומרע״ה לרוב ענותנותו לא יכין לפניו לדבר כן אתם אינכם מאמיניי ואני הוא המאמין שתו על סמך הכנה שלי לא היי לו פנים לאמור כן ע״כ כששב לו הסלע בין הסלעיי אמר שמעו נא המוריי ואינם מאמיניי בהי המן הסלע הזה נוציא לכם מים הלא אסור לכו למשתי ולא אמר שהוא מאמין ולבסוף כשנזדמן להם אותו הסלע בעצמו כתיי ותשת העדה כי לא הצריכו להשקאתו של מרע״ה מ״מ היי קצת ח״ה בדבר שישראל חשבו שגם הוא מסופק בהוצאת מים מסלע חדשה והיינו יען אשר לא האמנתם (תורת משה לחת״ם סופר)
ליקוטים וסיפורים^/
, נפלאים - חוקת
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
