'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם (ויקרא כה) "לצמיתות" ומתרגמינן לחלוטין; ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. … ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". … ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תיקרי אותו לא אוכל, אלא אתו לא אוכל. … אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר (תהלים קכ, ד) "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין חץ אלא לשון שנאמר (ירמיהו ט, ז) "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין גבור אלא הקב"ה, שנאמר (ישעיהו מב, יג) "ה' כגבור יצא", גחלי רתמים היינו גיהנם. … תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) "גדול עוני מנשוא"' וכו' (ערכין טו,ב). בגמ' מובאים כמה וכמה דברים על חומרת לשוה"ר (ראה שם שמובאים עוד דברים), נראה שיש בכמה מהם משום גילוי אחד על השני. מובא שלשוה"ר הוא כנגד שלושת העברות החמורות, ונאמר שהמספר לשוה"ר כאילו כפר בעיקר ומגדיל עוונותיו עד השמים, והקב"ה אומר שלא יכול לדור איתו בעולם. נראה שיש בזה משום לימוד ששלושת העברות החמורות הם השיא של חטאים שיש בהם גילוי של פגם באלו. ע"ז זה פגיעה של כפירה בעיקר, כפירה בצד הרוחני שבעולם – של גילוי ה' בעולם. ש"ד זה כפגם של עד השמים, שהרי האדם נברא מצד שמימי וצד גשמי ("ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו" [בראשית א,כז]. וכן “ויפח באפיו נשמת חיים" [שם ב,ז] '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" – עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים' [רש"י]), כך שהמתת אדם זהו כפגם עד השמים (שפגע בגוף שקשור לנשמה שמשמים, וכן בגילוי של צלם האלקים שבו שמייצג את השמים). ג"ע זה פגם בריבוי שבעולם, שמתרבים וממלאים את כל העולם, ובחטא זה פוגם בגילוי הראוי בדיירי העולם, שמקלקל את הקדושה שבדיירי העולם (וזהו פגם כעין מול שה' דר עם האנשים בעולם: 'אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנא' (ירמיהו ל, כה) "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל", לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות' [קידושין ע,ב]). כך שאלו שלושה שמייצגים את השיא של פגם בגילוי קדושה בארץ, בעולם עד השמים ובגילוי שם ה' (שהוא מעל הכל וכלל הכל). גם בלשוה"ר שיש את הפגמים האלו (כמו שמובא בגמ') ולכן הוא כשלושתם (וזהו שמגדיל עוונות כנגדם, או כלשון היר': 'ולשון הרע כנגד כולן' [יר' פאה א,א], שהוא ככולם יחד). לכן בלשוה"ר ה' אומר לשר של גיהנום שיפעלו שניהם יחד: 'אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו', כגילוי שיש פגם בארץ (מלמטה) ובשמים (מלמעלה), וה' עצמו מענישו כי פגם בגילוי שם ה' – שכפר בעיקר. אולי יש לזה רמז בפס' שמדבר על לשוה”ר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג,ט), שיש גילוי של חטא בשמים ובארץ. לכן המדבר לשוה"ר נענש בנגעים שמצד אחד יש בו גילוי חזק של הארץ, שכ"ך רע עד שנחשב כאילו מת: 'תניא, ארבעה חשובין כמת: … מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' (נדרים סד,ב), ומצד שני יש בו גילוי של שמים, שזהו מחלה רוחנית, שבאה על חטאים ונקבעת ע"פ הכהן (שמייצג את הרוחני בבנ"י). [אולי זה נרמז בפס' שמובא: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (במדבר יב,יב), שחצי בשרו הכוונה שמרים כעין חצי של משה, כך שמרמז שיש כעין גילוי של חצי שמימי, שמשה מייצג את השמים)]. אולי לכן בטהרת מצורע מביא: “וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (ויקרא יד,ד) שציפורים מסמלות את הדיבור: 'לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ, ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול' (רש"י). לכן אחת נשחטת כביטול הדיבורים הרעים, ואחת משתלחת לחופשי כדיבור הראוי, שמדבר דברים טובים וד"ת, ונראה שהדברים הנוספים כנגד תיקון חטאיו. שעץ ארז הוא גבוה ולכן כעין רמז לפגם שמגדיל עוונות עד השמים, תולעת שני כרמז שהוא כתולעת לעומת ה' (ואפילו זה לא) [תולעת זה חיה, כאדם שהוא חי], ובכ"ז כפר בה' כאילו אינו קיים (וכן שני מרמז לחטאים [ישעיהו א,יח], כך שמרמז על ריחוק מה', שלכן מרמז על כפירה). "אזב" כעין עזב (א' נדרשת כמו ע'), כביכול שה' אמר שלא יכול לדור אתו בעולם. כיון שלשוה"ר כנגד שלושת החטאים יחד, לכן את שלושתם הוא אוגד יחד, אבל הציפור החיה היא כנגד שמעכשיו חי בטהרה, שמתעלה ממה שהיה, לכן נטבלים יחד, שעובר מפגם לשעבר (כאותם שלושה עוונות) לתיקון גמור עכשיו (כציפור החיה שתשתלח), אבל לא נאגדת אתם כי היא כנגד העתיד (ולא כרמז לשלושת העוונות שעשה קודם): '"את הצפור החיה יקח אתה" – מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנא' "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב" קיחה אחת לשלשתן. יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה? ת"ל "וטבל אותם ואת הצפור החיה" החזיר את הצפור לכלל טבילה' (רש"י; ויקרא יד,ו).