פרשת תזריע מתחילה ביולדת ועוברת למצורע, לכאורה מה הקשר בין שניהם שלכן הובאו באותה פרשה? פס' קודם ליולדת (בסוף פרשת שמיני) נאמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא,מז); מובא בספרא: '"להבדיל בין הטמא ובין הַטָּהֹר"‏- צריך לומר בין פרה לחמור?! והלא מפורשים הם! אם כן למה נאמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור"? בין טמאה לך לטהורה לך. בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. וכמה היא בין רובו לחציו? מלא שערה. "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תֵאָכֵל" - אין צריך לומר בין צבי לערוד, והלא הם כבר מפורשים! אם כן למה נאמר "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"? בין טרפה כשרה לטריפה פסולה' (וכן הביא רש”י). כך שזה מדבר על הבדלה בדברים דקים (כהבדל של מלא שערה בין נשחט חציו או רובו, וכן סימני טרפה שצריך להבחין איזה סימנים נעשו וע”פ זה מה דינו), כך שמודגש בזה החכמה שיש באדם. השכל באדם מגלה על היותו מדבר – אדם, שה' שם באדם נשמה ולכן גם נעשה בו גילוי של דיבור שמראה על נשמה מיוחדת, כנאמר בבריאה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" – עשאו מן התחתונים ומן העליונים; גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד (ב"ר פי"ד וע"ש יח). "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). ממילא באדם יש גילוי של עליונים ותחתונים ויש בו גילוי של דיבור ודעה, שמרמזים על הנשמה שנתנה בו. יוצא שמעלת האדם באה לידי ביטוי שיא בדיבור, שבו מגלה את היותו עם חלק עליון. לכן גם נאמר קודם "והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד), שיש בנו אפשרות של דבקות בקב"ה, גילוי קדושה כמכח גילוי ה' שהוא קדוש. דבר זה נרמז בצרעת, שהיא על חטא לשוה"ר ולכן יש בזה כגילוי שעובר על כל התורה: 'אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: "זאת תורת נגע צרעת", "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת" "זאת תורת הצרעת". "זאת תהיה תורת המצורע" המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל "זאת תהיה תורת המצורע"' (ויק"ר טז,ו). האדם נברא בעולם כדי לקדשו ע"י התורה, וכאשר חוטא בלשון הוא מערער את כל יעודו לתיקון עולם, את כל מהותו שנברא כאדם בשביל זה, ולכן יש בזה כעובר על כל התורה. לכן גם היפוכו זה לימוד תורה, שחוזר ליעודו ובפרט בתיקון הלשון – בדיבור של תורה: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו שנאמר (משלי טו, ד) "וסלף בה שבר רוח"' (ערכין טו,ב). הת"ח חוזר ליעודו ע"י התחזקות בתורה שמחברתו ליעודו לתיקון עולם, ואילו עם הארץ שאין בו תורה, תקנתו הוא שישפיל עצמו, (שזה תיקון ללשוה"ר שנובע מגאוה על אחר, אבל גם) בכך הוא מבטל עצמו ונעשה ככלי ביד ה', כיצירתו לידבק וללכת אחר רצון ה'. לכן נראה שנאמר דין הצרעת לאחר דין יולדת, שבה גם נאמר דין ברית מילה. יולדת מרמזת על יצירת הולד והגעתו לעולם, כרמז על יצירת האדם בעולם, וברית המילה מרמזת על יעודנו בעולם, שזה נרמז במילה שלכן אנו נקראים מולים (משנה נדרים ג,יא). שזה קשור לצרעת, שהפגיעה בדיבור זהו פגיעה בדבר מהותי כשורש גילוינו בעולם, שלכן נענש בצרעת שהיא כעין מת (נדרים סד,ב), כרמז שלא ראוי היה לבא לעולם. נראה שזה נרמז בדרשת חז"ל: 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין טו,ב). שלשוה"ר זהו פגם מהותי שגורם שנחשב כעין שלא ראוי כלל להיות קשור להגעתו לעולם לגילוי שם ה' בעולם. לכן מי שמתקן את המצורע זהו הכהן, שהכהנים קשורים ללימוד תורה בישראל, ועובדים במקדש שם מתקנים את העולם, כגילוי של תיקון ביסוד העולם מבריאתו – שלכן המקדש כנגד בריאת העולם ומכוון כלפי מקדש של מעלה (תנחומא "פקודי" סימן ב); לכן הכהן במעלה זו במהותו – בדיבורו מטהר את המצורע, כתיקון למהותו שנברא כאדם.