"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"

(שמות מ, לד)

פרשיות המשכן הארוכות, ואיתן ספר שמות כולו, מגיעים לסיומם בסיום בניית המשכן (שמות מ, לד): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

יש לשים לב שספר שמות, שמגיע אחרי ספר בראשית, מתחיל ב- ו' החיבור "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת". הימצאותה של ו' החיבור רומזת כי התורה רוצה שנראה את החומשים בראשית ושמות כרצף מחובר, שבו ספר בראשית מתחיל באלוקים היוצר את העולם כבית לבני האדם, ואילו ספר שמות מסתיים בבני אדם, בני ישראל, היוצרים את המשכן כבית לאלוקים. אבל ההקבלה עמוקה הרבה יותר מכך, והיא נוגעת לעצם מהותו של ההבדל בין קודש לחול.

האר"י, המקובל הגדול רבי יצחק לוריא, טבע את מושג ה"צמצום". הציקה לו שאלה: אם אלוקים קיים, איך יכול העולם להתקיים? הרי אלוקים הוא אינסופי - וכיצד ידחק הסופי את האינסופי? שום ישות פיזית או חומרית אינה אמורה לשרוד ולו לרגע בנוכחות היישות האלוקית המוחלטת והטהורה. תשובתו של האר"י היתה שכדי לאפשר לעולם להתקיים צריך היה אלוקים להסתתר, להגביל את הווייתו, להצטמצם.

וכאן נכנסים לתמונה הקודש והחול. המילה "חול", במובנה זה, באה מן השורש חל"ל. כי אכן, החול הוא החלל הפנוי, המרחב שהתפנה בעת שהקב"ה הצטמצם כדי לאפשר את קיומו של עולם פיזי. החלל מרוקן, כביכול, מן האור האלוקי הטהור.

ואילו הקודש הוא תוצאתו של תהליך מקביל בכיוון ההפוך. אנחנו, בני האדם, מפנים חלל מסוים כדי שנוכל להרגיש את שכינת ה' בקרבנו - אנחנו מצטמצמים. אנחנו עושים זאת בכל פעם שאנו מסיטים הצידה את יצרינו ואת רצוננו כדי לפעול לפי רצון ה'. כאשר אנו מבטלים את רצוננו מפני רצון ה', אנו יוצרים קודש.

החול הוא החלל שאלוקים יצר למען האדם. הקודש הוא המקום שהאדם יוצר למען האלוקים. ושני החללים הללו נוצרים באותה דרך - במעשה של צמצום עצמי.

פרשיית המשכן הארוכה, התופסת את השליש האחרון בספר שמות, איננה אפוא רק סיפור על בנייה של מבנה מסויים, מקדש נייד שבני ישראל נשאו איתם בנדודיהם. זהו סיפורו של היבט יסודי עד מאוד בחיים הדתיים, הלוא הוא היחס בין קודש לחול - בין החלל שאלוקים מפנה לנו לבין החלל שאנו מפנים לו.

וכך לדוגמא, לאורך שישה ימים בשבוע, ימי החול, ה' מפנה לנו חלל כדי שאנו ניצור, ואילו ביום השביעי, בשבת קודש, אנחנו מפנים חלל לה', בהכריזנו שאנחנו יצוריו. ישנם מרחבים של חול, שבהם אנחנו מקדמים את מטרותינו שלנו, וישנם מרחבים קדושים שבהם אנחנו מצמצמים את עצמנו לציוויו של אלוקים.

ואם כך הוא, לפנינו רעיון שהשלכותיו משנות חיים - ההישג הנעלה ביותר איננו ביטוי עצמי אלא הגבלה עצמית, פינוי חלל לדבר מה אחר ושונה מאיתנו.

הנישואים המאושרים ביותר הם אלה שבהם כל אחד מבני הזוג מצטמצם ומותיר לרעהו את המרחב שיאפשר לו להיות הוא עצמו והיא עצמה. הורים טובים משאירים מרחב לילדיהם. מנהיגים דגולים משאירים מרחב למונהגיהם. מורים מוצלחים משאירים מרחב לתלמידיהם. הם נמצאים בכל עת שצריכים אותם, אבל הם אינם דוחקים את זולתם, אינם מעכבים אותם ואינם מנסים לשלוט בהם. הם מצטמצמים כך שלאחרים יהיה מרחב לצמוח בו. בדרך זו ברא ה' את העולם, ובדרך זו גם אנחנו מאפשרים לזולת למלא את חיינו באור הדרו.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "רעיונות משני-חיים, קריאות חדשות בפרשת השבוע"