אומר הנביא: "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת
נכתב על ידי dan, 25/2/2022
אומר הנביא: "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת: ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" - וכולם לבסוף חוזרים בתשובה.
אומר הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד - בוא ותראה, יונה חשב לברוח מהקב"ה - ומה עשה הקב"ה??? השתמש ביונה, כדי להפיק ממנו את רצונו! - "אתה לא רוצה להתנבאות על נינוה?! לא רק שאתה תתנבא, אלא מהבריחה שלך אני יפיק את רצוני!", וזה מ"ש "ואתה מרום לעולם ה' - לעולם ידך על העליונה".
דוגמא נוספת, אנחנו מוצאים אצל ׳יוסף מוקיר שבת׳:
מספרת הגמרא {מסכת שבת קיט, א] - הוה ההוא נכרי בשבבותיה [ליוסף מוקיר שבת] היה שכן נכרי דהוה נפישי נכסיה טובא שהיו לו נכסים רבים. אמרי ליה כלדאי אמרו החוזים בכוכבים לאותו נכרי כולהו נכסי יוסף מוקר שבי אכיל להו כל נכסיך, יוסף מוקיר שבת עתיד לאכלם, היינו, כל נכסיך יעברו אליו. הנכרי שרצה שלא יתקיימו דבריהם, אזל זבנינהו לכולהו ניכסי הלך ומכר את כל נכשיו, זבן בהו מרגניתא וקנה תמורתם מרגלית יקרה מאוד אותבה בסייניה וקבע את המרגלית בכובע שעשה לעצמו, משובץ במשבצות של זהב שבהן קבועות מרגליות. בדרך זו חשב שיוכל לשמור על עושרו. בהדי דקא עבר מברא בזמן שהיה עובר במעבורת על הנהר אפרחיה זיקא הפריח הרוח את כובעו. שדייה במיא הטילו למים, בלעיה כוורא ודג בלע את המרגלית מאורח יותר. אסקוה העלו הדייגים דג זה, אייתוה אפניא דמעלי שבתא והביאוהו לעיר עם פנות היום סמוך לכניסת השבת, בזמן שכולם כבר קנו את צרכי השבת שלהם. אמרי הדייגים המאוכזבים: מאן זבין כי השתא מי יקנה דג בשעה מאוחרת כזאת? אמרי להו אמרו לדייגים: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי לכו והביאוהו ליוסף מוקיר שבת דרגיל דזבין שרגיל הוא לקנות לכבוד שבת כל מטעמים הבאים אליו. אמטיוה ניהליה הביאוהו אצלו, זבניה ואכן קנה אותו. קרעיה כשקרע את הדג להכינו לשבת, אשכח ביה מרגניתא מצא את המרגלית בתוכו. זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא מכר לאחר מכן את המרגלית תמורת שלש עשרה עליות המלאות דינרי זהב, כלומר, תמורת הון עתק. פגע ביה ההוא סבא ואמר: מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא בעא מיני מי שלווה לכבוד שבת, השבת פורעת לו את חובו! אם ככה, כאשר הקב״ה רוצה לתת עושר ליוסף מוקיר שבת, הוא מגלגל שברגע א׳ הגוי יחלום חלום, ימכור את כל רכושו ואת הכסף הוא ימיר לאבן יקרה, שאותה יבלע הדג, שאותו יקנה יוסף לכבוד שבת - והכל יגיע לו על ׳מגש של כסף׳! -זמ״ש "לעולם ידך על העליונה"!
אם ככה, זה מה שכתוב כאן בפרשה. כשהקב״ה רוצה לתת את המקום שנקרא ׳חשבון׳ לעם ישראל - היות והוא מיועד לנחלת בני גד, אומר הקב״ה לסיחון - "בוא ותכבוש את מואב", ולאחר שהוא יכבוש את מואב, הוא יביא את עם ישראל כדי שיכבשו את סיחון.
זהו המסר הראשון שמונח כאן בפרשה. אבל בנוסף, יש לנו גם מסר של ׳גופי תורה׳ - ואליהם הייתי רוצה להגיע:
למי שמסתכל על המלחמות שהיו כאן, יוכל לשים לב שהמלחמות האלה מאוד מעניינות; בתחילה, כאשר יוצאים להילחם בבני אדום, אומרת התורה: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו: וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבתינו: ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך: נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבר גבלך ... ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה: וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו״ - עם ישראל לא נכנס לאדום, הוא ממשיך הלאה, ואז מגיעה הפרשה של סיחון; סיחון כובש את מואב - מבקשים רשות לעבור - סיחון מסרב, וכאן יוצאים למלחמה! מלחמה נוספת בפרשה, נמצאת לקראת סיום הפרשה - הולכים לכבוש את עוג מלך הבשן, ומשה רבינו חושש להילחם מולו; אומרת התורה: "ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון".
ישנה מלחמה נוספת, שמוסתרת במילים - "כי עז גבול בני עמון"; "עמון" היה מקום נוסף שהיה ניתן להילחם בו. אבל עם ישראל בחרו שלא להילחם, כנראה מפאת חוזקו.
לאחר מכן, אומרת התורה: "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"
נשאלת השאלה - מי אלו אותם "המושלים"?
אמרנו קודם, שעפ״י פשט הדברים, הכוונה לבלעם ובעור. אבל באה הגמרא ומביאה את דרש הדברים:
אומרת הגמרא {מסכת ב״ב עח, ב} - א''ר יוחנן: מאי דכתיב {במדבר כא-כז} על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.
אומר הרשב״א - לכאורה, הפס׳ הזה מיותר. מה זה מעניין אותנו שבלעם ובעור עודדו את החיילים של סיחון?! אבל אם חז״ל מתייחסים לפס׳ הזה, זה אומר שטמון כאן איזשהו מסר עבורנו, והוא "בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה".
אומר לנו ר׳ שמעון בן לקיש על הפס׳ הזה - "דע לך, שגופי תורה מונחים כאן!" אם אלה הדברים, בואו נראה איך חז״ל מסתכלים על המלחמות האלה: למה עם ישראל לא נלחמו באדום?
הם מגיעים ומתחננים בפני אדום: ״כ״כ הרבה תלאות סבלנו - תן לנו להיכנס!", אבל אדום לא מסכים בשום פנים ואופן - ״לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך״ - "אתה לא נותן להיכנס? אין בעיה״ - ״ויט ישראל מעליו״ - ולמה לא נכנסו? פשוט מאוד - כי הקב״ה אמר שלא להיכנס; הבטיח הקב״ה, שאת הר שעיר הוא נותן נחלה לאדום - ולמה ?
אומר התרגום יונתן בן עוזיאל, שאת הר שעיר הוא נתן לאדום כדי לשלם לו על מצות כיבוד אב שהיתה לו, שלא היה אדם שזכה לכבד את אביו, יותר מעשו הרשע;
אומר המדרש {דברים רבה, פרשה א, אות טו} - אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא כבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכבד עשו לאביו יותר ממני. כיצד, אמר רבן שמעון בן גמליאל הייתי משמש את אבי בכלים צואים, וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן, אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו, הן מעלים.
אם ככה, היות והר שעיר ניתן לאדום בנחלה כתשלום לכיבוד אב שהיה לעשו, לא יכלו ישראל להיכנס אליה.
מגיעים למואב - העיר חשבון שייכת לבני גד, ולכן צריך להילחם מול מואב. אבל אסור להילחם מולם - ולמה ? כי ככה אמר הקב״ה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה".
נשאלת השאלה - ולמה כך ציוה הקב״ה?
שתי סיבות בדבר. הא׳ היא, משום שרצה הקב״ה לשלם שכר ללוט, שלא גילה למצרים ששרה היא אשת אברהם ולא אחותו כפי שאמר להם אברהם. סיבה נוספת שמביאה הגמרא, בגלל שתי פרידות טובות שעתידות היו לצאת מהם - רות המואביה ונעמה העמונית.
אם ככה, למרות שהיה ניתן להילחם במואב, הקב״ה ׳לקח׳ את שירותיו של סיחון ונתן לו להילחם כנגד מואב - לגרש אותם מאותו מקום שנקרא ׳חשבון׳, שלאחר מכן ניתן כנחלה לבני גד.
יוצא א״כ, שלא נלחמנו כנגד מואב, כיון שיצאה ממנו ׳פרידה טובה׳ - רות המואביה. אבל אם נשים לב, גם מעמון יצאה ׳פרידה טובה׳ - נעמה העמונית.
נשאלת השאלה - אם ככה, למה רק את מואב גירשו ממקומם? למה לא עשו את אותו הדבר גם לעמון?!
בחסות מכירת ספרי תורה באמונה
אומר המדרש לקח טוב - על הפס׳ "כי עז גבול בני עמון", עזה אהבה שאהב הקב״ה את העמונים יותר מן המואבים, במואב הוא אומר {דברים ב, ט} אל תצר את מואב, אבל עשות בם אנגריא מותר. אבל בעמון כתוב {שם יט} אל תצורם ואל תתגר בם, וכל כך למה? על שום המעשה, הבכירה קראה מואב בחציפות. אבל הצעירה קראה שם בנה בצניעות בן עמי, ללמדך ששכר שיחה נאה אין הקב״ה מקפח, כ״ש עם הצדיקים שעתיד ליתן להם שכר טוב על כל מצוה ומצוה ועל כל פסיעה ופסיעה ועל כל דבור ודבור, וכן הוא אומר {עמוס ד, יג} ומגיד לאדם מה שיחו.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
