"ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא" (שמות לו,ו). 'הוצאה גופה היכא כתיבא? א"ר יוחנן: דאמר קרא (שמות לו, ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה", משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה, ומחנה לויה רה"ר הואי, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י דידכו לרה"ר. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה, כדכתיב (שמות לו, ז) "והמלאכה היתה דים" וגו'? גמר "העברה" "העברה" מיוה"כ, כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה" וכתיב התם (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה", מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור' וכו' (שבת צו,ב). ר"י לומד מהנעשה בבניית המשכן לעניין הוצאה מרשות לרשות, וזה נלמד דרך ג"ש מיוה"כ. נראה שהתורה לימדה דרך ההתרמה למשכן כדי לרמז שגם את השבת יש לכבד בבגדים נאים ובמזון משובח, ודברים אלו עולים כסף; לכן מרמזת התורה שיש בנתינת ממון לזה כעין נתינת תרומה למשכן. את הנתינה יש לתת בלב שלם ושמח כמו שנתנו העם עד שמשה הוצרך לומר שיפסיקו. יחד עם זה נלמד מיוה"כ, כרמז למיעוט אכילה, שזה במקרה שאין לו משלו: 'ת"ר שבעה דברים צוה ר"ע את רבי יהושע בנו: בני ... ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' וכו' (פסחים קיב,א). נראה גם כרמז במשכן ויוה"כ ששניהם קשורים לתורה ותיקון העגל, ביוה"כ נתנו הלוחות השניים ונאמרה בו הסליחה על העגל: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). 'שניתנו בו לוחות אחרונות - שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה, דכתיב (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה", וארבעים יום עמד כבראשונה. חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום, שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול, הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי הרי שמונים יום, וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה, דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה. השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום, ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי. כך שמעתי' (רש"י). כך גם במשכן: הוא סימן את הכפרה על העגל: 'דבר אחר: "משכן העדות" עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל' (תנחומא "פקודי" סימן ב) [וראה ב'תורת המקרא' "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א על הציווי על המשכן בעקבות חטא העגל]. וכן המשכן היה המשך למתן תורה, שה' היה מדבר עם משה ומצווהו את מצוות התורה, וכן במשכן היה במרכזו, בקה"ק, הארון עם לוחות הברית. כך גם נראה שבשבת יש גילוי תורה וכפרה על העגל. על הקשר של שבת והתורה נאמר: 'אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך' (טור או"ח סימן ר"צ). 'ויקהל משה. רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים, הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר "ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל" וכו' (ילקו"ש רמז ת"ח). גם נאמר כפרה לע"ז ע"י השבת: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב). לכן גם ע"י השבת נגאלים (כיון שהוא מכפר על הקלקולים שיש בעולם): 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שם). [קודם לכן בגמ' נאמר על עונג שבת (אכילה), שאולי בזה נרמז כמו שאמרנו, שיש גילוי בלימוד הזה (של הוצאה) לעניין אכילה ועונג שבת וכן לעניין כפרה]. הלימוד נלמד מיוה"כ בפס' שנאמר על היובל, כרמז שהיובל נקרא "עולם" ('לעולם – לעולמו של יובל' [קידושין כא,ב]), כרמז לעולם מתוקן שלכן השדות חוזרות לבעליהם המקוריים והעבדים משתחררים (שעבדות זה כפגיעה במלכות ה', שלכן רוצעים את אוזן עבד הנרצע בשל שעובר על מה שנאמר בסיני שאנו עבדי ה' ['רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע'. קידושין כב,ב]), שכך גם בשבת יש קשר לתיקון העולם, שאם משמרים שתי שבתות מיד נגאלים (שבת שם). נראה שלומדים מיובל שחל בא"י, כדי לרמז ששבת קשורה בא"י, שלכן גם לומדים לשכר על שמירת שבת מהנאמר על א"י: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"' (שבת קיח,א-ב). שבת היא הזמן שבו מתחברים לשכינה במציאות הארצית, וכן א"י היא מקום השראת השכינה בארץ – במציאות הארצית, לכן בשל שקשורים חל איסור הוצאה מרשות לרשות, כשהמפורש שנאמר בפס' זה בהוצאה מרה"י לרה"ר ('אשכחן הוצאה' וכו' [שבת צו,ב]), שזה כמסמל הוצאה מא"י לגלות; שא"י היא רשות היחיד, המקום של בנ"י בלבד, וכן מקום שבו מתגלה יחידו של עולם (הקב"ה), לעומת חו"ל שזה מקומם של שבעים האומות ואין שם גילוי שכינת ה'. לכן הוצאה מרה"י לרה"ר זהו כעין הוצאת בנ"י לגלות שזה ביטול תו"מ וקדושה (שבא"י עיקר התורה [ספרי "עקב", מג] ומקום השראת השכינה) ולכן זה אסור. ובשמירת השבת בא"י מתעלים בקדושה ומתקנים תיקון גדול, כעין הנתינה לבניית משכן לה' – שכל העולם כולו יהיה מקדש לה'.