"מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל - גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" - זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא - לֵךְ לְמַד".

(שבת לא, א)

לשיטתו של שַׁמַּאי אי אפשר לבסס את אישיותו הרוחנית של האדם על בסיס צר של רגל אחת. יש צורך לפחות בשתי רגליים. רק כך העמידה היא יציבה. שתי הרגליים הן: אהבת ה' ואהבת רעך. על אחת מהן בלבד אי אפשר להתקיים.

הִלֵּל סבר לעומתו שהבסיס של אהבת רעך הוא רחב דיו כדי לכלול בתוכו גם את אהבת ה'. לשיטתו של הלל ניתן לבנות את אישיותו הרוחנית של האדם על בסיס איתן ומוצק זה.

לדעת הלל הדרך לאהבת ה' עוברת דרך אהבת רעך, כי הכפירה בה' נובעת לדעתו מתפיסה אגוצנטרית (אדם שמרוכז בעצמו ומעמיד את צרכיו לפני צרכי אחרים). מי שמעמיד את עצמו במרכז, אינו יכול להכיר במציאותו של ה', ובעומקו של דבר אינו מסוגל להכיר במציאותו של הזולת בכלל. אדם כזה שבוי בתוך קונכייתו האגואיסטית ומתייחס לכל הסובב אותו על פי צרכיו הפרטיים.

מי שנפתח כלפי הזולת, מי שמכיר במציאותן של בריות אחרות ומעוניין בטובתן, הוא אלטרואיסט (אדם שיש לו תכונה לעזור לזולת) ולא אגואיסט. אדם כזה פתוח לשמוע גם את דבר ה', אדם כזה הוא אידיאליסט ולא מטריאליסט.

שורש הכפירה אינו אידיאולוגי אלא מוסרי. גם אם נצליח לשכנע מישהו רציונלית בקיומו של אלוקים, הוא עלול לסרב לקבל את ריבונותו של ריבון העולם, כי הוא מתקומם כולו נגד הרעיון שהוא יוותר על ריבונותו של עצמו, ויתחשב במציאותו של זולתו. אולם מי שמצפונו ער וקשוב לכל מצוקה, מי שנפשו רגישה ועדינה להשתתף בכל סבל וצער בעולם ודרוכה לעזרה לכל נזקק - נפש כזאת פתוחה בוודאי גם לשמוע את קול ה', בורא עולם ומנהיגו.

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר: "מאהלי תורה - לתורה ולמועדים"