***

כְּבוֹד הַלָּשׁוֹן  –  פרשת בא

שמות י,כו: וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְקוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה: הדגש בנו"ן בצירוף 'מה נעבוד' מורה על התעקשותו של משה כנגד פרעה, שהתנה את יציאת העם בכך שהצאן והבקר יישארו במצרים (כד), ואילו משה מתעקש לקחת גם את המקנה, בטענה כי לא ידוע לו אם יצטרכו את המקנה לצורך עבודת ה' הצפויה עם היציאה ממצרים. ניכר שדיבורו של משה רווי לחץ והתעקשות.

יב,טו: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: הדגש בשי"ן בצירוף ,תשביתו שאור' מורה על איסור מוחלט של חמץ בפסח, שהעובר עליו חייב כרת: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל (טו).

יב,לא: וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי: הדגש בצדי"ק בצירוף 'קומו צאו' מראה בבירור את הלחץ בדיבורו של פרעה, אשר קורא למשה ולאהרן באמצע הלילה, וזאת לאחר שהתרה במשה שלא יראו פניה: אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת (י,כח).

יב,לג: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: המילה וַתֶּחֱזַק היא בבניין פָּעַל, דבר המורה כי מצרים מיהרו לשלח את העם מרצונם החופשי, בלי חיזוק מאת ה'. ראה ביאורי ל: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ (ח,כח).

יג,יד: וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: הדגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת' מורה על חשיבותה של העברת המסורת של סיפור יציאת מצרים מאב לבנו, לדורי דורות ועד עולם.