עיונים לשוניים - פרשת ויצא: ועיני לאה רכות
נכתב על ידי איתיאל, 11/12/2021
וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה.
פירושים רבים ושונים ניתנו לפסוק.
הסוגיות הפרשניות העומדות בפסוק:
1. מה פירוש "רכות" בהקשר לעינים?
2. האם מדובר במחמאה או בגנות?
3. מה תפקיד הו"ו בין חלקי המשפט?
4. מה התפקיד של הפסוק מבחינת הסיפור, ומדוע הוא מופיע דווקא כאן?
יש שפירשו שמדובר במום (בכור שור, רד"ק, אבן כספי, שד"ל), ולפי זה בא הכתוב לבאר מדוע העדיף יעקב את רחל למרות שהיתה קטנה. תפקיד הו"ו כאן הוא לניגוד, כמו בפסוק "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם".
הסבר מעניין נוסף הוא שבא הכתוב כאן להקדים שההחלפה בין רחל ולאה היתה כמעט בלתי אפשרי, כי היו שונות כל כך במראה, ולכן לא נזהר יעקב מזה (אור החיים).
והמלבי"ם פירש להיפך, שזו היתה הסיבה להחלפה. כיוון שלאה לא היתה יפה, חשש לבן שלא יצליח להשיאה, ולכן נקט תחבולה כדי לגרום שתהיה נשואה.
או שבא הכתוב לבאר מדוע לא שלח לבן את בתו הגדולה עם הצאן, והסיבה: מפני שעיניה היו רכות ורגישות לרוח ולשמש, לכן נשארה בבית (הנצי"ב מוולוז'ין).
(אעיר שלפי הפירושים שיש כאן סיבה להעדפת יעקב את רחל על לאה - מובן מדוע הפסוק נכתב כאן, כשיעקב מבקש את רחל כתמורה לעבודתו. אך להסבר שבא הכתוב לנמק מדוע לא שלח יעקב את לאה עם הצאן - היה המקום הראוי לפסוק לעיל, אחרי הפסוק "ורחל באה עם הצאן אשר ללבן". ולפי ההסבר שזה מתקשר עם מעשה ההחלפה - מקומו בהמשך, במעשה הנישואין, וצ"ע).
*
אמנם יש מקום לשאול: מדוע פירטה התורה את גנותה של לאה?
הראב"ע פירש שהמחשבה שיש "מודל יופי" בלעדי שכולם צריכים להתיישר על פיו - מוטעית, אלא יש לכל אחד את חינו שלו.
בלשונו הזהב: ויש שואל: למה היו כן? בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם, וכל הנבראים ראויות צורתם להיות שוה.
ור"י אבן כספי אף מעז לטעון שיש כאן ביקורת על בחירת יעקב לפי היופי:
ואולם אין תמה כי נותן התורה לא ביאר לנו סבת פחיתות לאה ויופי רחל, ואין צַיָיר כאלוהינו. ואולם מה שהוא תמה גדול בחקינו ובחוק כל חסיד: איך יעקב אבינו היה בוחר בחורות יפות?!.
ושד"ל פירש שבא הכתוב ללמד שלא נחשוב שיעקב העדיף את רחל כי היה בלאה פגם מהותי במעשיה. לכן מעיד הכתוב שסיבת העדפת רחל היתה רק מחמת יופי חיצוני.
במדרש מסופר:
אֲמוֹרָאִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן תִּרְגֵּם קוֹדְמוֹי: "וְעֵינֵי לֵאָה הֲווֹ רַכִּיכִין".
אֲמַר לֵיהּ: עֵינוֹהִי דְּאִמָּךְ הֲווֹ רַכִּיכִין!
וּמַהוּ רַכּוֹת? רַכּוֹת מִבִּכְיָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: כָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים, הַגְּדוֹלָה (לאה) לַגָּדוֹל (עשיו) וְהַקְּטַנָּה (רחל) לַקָּטָן (יעקב). וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל רָשָׁע!
ובהרחבה נוספת:
שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה וּשְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן.
וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְשׁוֹאֶלֶת לִבְנֵי אָדָם: מַה מַּעֲשָׂיו שֶׁל גָּדוֹל? אִישׁ רָע הוּא וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. קָטָן מַה מַּעֲשָׂיו? ״אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״ הוּא.
וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּבוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ.
הסבר נוסף על דרך הדרש בגמרא:
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת. מַאי רַכּוֹת? אִילֵימָא רַכּוֹת מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב, דִּכְתִיב: ״וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״, בִּגְנוּת הַצַּדֶּקֶת דִּבֵּר הַכָּתוּב?!
אֶלָּא שֶׁמַּתְּנוֹתֶיהָ אֲרֻכּוֹת, כְּהֻנָּה לְוִיָּה וּמַלְכוּת.
ומעניין שראב"ע מביא ש"בן אפרים" פירש שהוא חסר א' וטעמו ארוכות.
והראב"ע עוקץ בחריפות את המפרש: והוא היה חסר אלף...
כלומר: יש להסיר את הא' משמו, ונשאר: בן פרים...
יש כאן גם לשון נופל על לשון, שהוא חסר אילוף ולימוד, שמדבר סרה על לאה.
במנחת שי תמה:
ושארי ליה מאריה! דבן אפרים לא היה חסר, רק מלא חכמה ודעת! ורמז בזה להא דאמרינן... שמתנותיה ארוכות בכהונה ולויה ומלכות.
נראה בעיני שביקורתו החריפה של ראב"ע אינה על היתכנות הפירוש מבחינה לשונית, שהרי מצאנו א' יתירה בכמה מקומות (ראב"ע עצמו פירש על "אפרוחים" שזו א' יתירה).
אלא הביקורת של ראב"ע היא תוכנית-רעיונית. בן אפרים פירש שעיניה היו מגונות מבחינה פיזית. והראב"ע מתקשה לקבל שהכתוב בא לספר בגנותה.
לעומת זאת, חז"ל דורשים "ארוכות" באופן חיובי. עיניה - הכוונה לראייתה. מבטה צפה למרחקים, היא ראה שבעתיד הרחוק היא תזכה להעמיד מבניה מלוכה, כהונה ולווייה.
*
פירוש מעניין נוסף הוא שמדובר דווקא במחמאה.
אונקלוס מתרגם "ועיני לאה יאיין" - יאות, נאות.
ופירט ר"י קרא: ועיני לאה רכות. עומדות בשמחה וביופי, שמצחקין בראשה.
הרשב"ם פירש שזה בא לשבחה ביותר: וכלה שעיניה נאות, אין כל גופה צריך בדיקה.
ובדעת זקנים הביא מדרש הפוך, שרחל היתה הבוכה מחשש שתיפול לחלקו של עשיו:
ועיני לאה רכות. לשון רך וטוב, כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיניה יפות ונראית רכה וילדה. אבל רחל היתה משובחת ביפיה, אלא שהיו עיניה כואבות מן הבכי. לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה, ויגרשנה יעקב וישאנה עשו.
אבל ר"א בן הרמב"ם והטור פירשו שהכוונה (רק) עיני לאה יפות, אבל שאר יופי לא היה בה כמו ברחל שהיתה כולה יפת תואר ויפת מראה.
ולמד מכאן רש"ר הירש נימוס ורגישות:
במקום לומר שלאה הייתה פחות יפה, מבליט ומהלל הכתוב בעדינות רבה את מה שהיה כן יפה בה: עיניה היו רכות וענוגות.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
