ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים יא,יט)

בפרשה השנייה של קריאת שמע, הכתובה בפרשתנו, מופיע הפסוק: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם". זו המצווה ללמד את הילדים תורה. הגמרא מדייקת בלשון הפסוק: "בניכם ולא בנותיכם". כלומר, המצווה היא ללמד את הבנים תורה ולא את הבנות, שכן הנשים אינן מחוייבות במצוות תלמוד תורה.

ברוח זו פוסק רבנו הזקן, בעל התניא, בשולחן-ערוך שלו. בתחילה הוא מביא את ההלכה ש"אישה אינה במצוות תלמוד תורה", ובהמשך הוא אומר: "כשם שאינה במצוות תלמוד תורה לעצמה, כך אינה במצוות תלמוד תורה לבניה" (כלומר, לא עליה מוטלת החובה ללמד את בניה תורה). ועם זאת, "אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה - חולקת שכר עמהם ושכרה גדול".

"גם הנשים חייבות"

אולם בסוף הסעיף בא דבר שהופך לכאורה את הקערה על פיה. הוא אומר שם: "ומכל-מקום, גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן, לידע אותן". לאור זאת לא מובן סדר הדברים: בתחילה היה רבנו הזקן צריך לציין את חובתה של אישה ללמוד בעצמה את ההלכות שהיא חייבת לקיימן, ורק לאחר מכן יש מקום להזכיר את השכר שיש לה כשהיא מסייעת לבנה או לבעלה.

אפשר להסביר, שחובתה של אישה ללמוד את ההלכות הנצרכות לה אינה בגדר תלמוד תורה, שכן לימודה אינו אלא בבחינת הכנה למצוות שהיא צריכה לקיימן. לכן אין בזה המעלה של מצוות תלמוד תורה, כמו בסיוע לבנה ולבעלה המקיימים את מצוות תלמוד תורה ממש.

ברכת התורה

אלא שהסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הלכה אחרת. בהלכות ברכות השחר נקבע, ש"נשים מברכות ברכות התורה, שהרי חייבות ללמוד מצוות שלהן, לידע איך לעשותן ואין ליזהר מכל לא-תעשה, שהן מוזהרות בהן כאנשים".

מכאן ברור, שכאשר אישה לומדת את ההלכות הנצרכות לה, הדבר הוא בגדר של תלמוד תורה, עד שהיא חייבת לברך קודם לכן את ברכות התורה. שכן גם אם לא מוטלת עליה מצווה של תלמוד תורה, כמצווה בפני עצמה, הרי כשהיא לומדת תורה כדי לדעת איך לקיים את המצוות המוטלות עליה, יש בלימוד זה גדר של תלמוד תורה.

יש הבדל

אלא שבכל-זאת יש הבדל בין מי שמצווה ללמוד תורה, כמצווה בפני עצמה, ובין מי שלא חלה עליו מצוות תלמוד תורה, ולימודו אינו אלא הכנה לקיום המצוות. הבעל והבנים הם בגדר של "מצווה ועושה", וגם השכר על כך גדול ממי ש"אינו מצווה ועושה".

לכן אישה, כשהיא לומדת בעצמה את הלכותיה, אינה מגיעה לשכר זה של בעלה ובניה, מכיוון שבמצוות תלמוד תורה היא בגדר של "אינה מצווה ועושה"; אולם על-ידי שהיא מסייעת לבעלה ולבניה בלימודם, היא נעשית שותפה במצוות תלמוד תורה ממש, עד שהיא "חולקת שכר עמהם ושכרה גדול".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 37)