"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (בראשית מט,כ). מובא ביהודי הקדוש (פרשת "ויחי”): 'רבנו הק' נתגלה פעם בחלום בחזיון לילה לבנו הרב הקדוש רבי יהושע אשר מפאריסוב, ואמר לו, כתוב אומר מאשר שמנה לחמו, יש שלשה מיני זיווגים, זיווג שבת וכנסת ישראל, כמאמרם ז"ל (בר"ר יא ט) כנסת ישראל בן זוגך. זיווג הנשמה עם הגוף, שהוא גם כן בחינת זיווג. וזיווג איש ואשתו. וכל השלשה זיווגים אלו הם כולם ביד השי"ת לבדו, והוא ית"ש בכבודו מזווג כל הזיווגים הנ"ל. וזהו 'מאשר' רומז על האותיות היוצאים מתיבת 'אשר', היינו האותיות שאחר אותיות 'אשר' הם 'שבת', אחר א' ב', אחר ש' ת', אחר ר' ש', ורומז על זיווג ישראל ושבת. 'שמנה' אותיות 'נשמה', ורומז על זיווג נשמה וגוף. 'לחמו' רומז על זיווג איש ואשתו, על דרך הכתוב (בראשית לט ו) כי אם את הלחם אשר הוא אוכל. והוא יתן, 'הוא' רומז על השי"ת, היינו שהוא ית"ש יתן כל השלשה זיווגים הנ"ל'. נראה להוסיף לדבריו הק' שבנוסף ללימוד של מ-אשר, כביטוי ליוצא אחרי אותיות אשר, יש גם רמז שאשר זה אותיות 'ראש', שהשבת היא הראש של כל השבוע, (שהיא העליון של השבוע – סוף שבוע, וכן היא שיא השבוע, שהיא [בראיה אחרת] אמצע השבוע, שכל השבוע נמשך אחריו: '… חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשא ומעלי שבתא קמי שבתא' [גיטין עז,א], כך שהוא החשוב – הראש) שכל השבוע מכוון ומתקדש ומושפע טוב מכח השבת. שמנה זה אותיות נשמה, אבל בפשט זהו שמן, שגם זה רומז לנשמה (כנר שדולק בשמן): “נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז). אולי אפשר לומר שגם חז"ל רמזו לזה, שדרשו על בנות אשר: '"מאשר שמנה לחמו" שבנותיו נאות, שנאמר (בראשית ל) "כי אשרוני בנות", וכן הוא אומר "יהי רצוי אחיו" בבנותיו. "והוא יתן מעדני מלך" שבנותיו ראויות למלכות, שנאמר (שמואל ב א) "המלבישכן שני עם עדנים"' (ב"ר צט,יא). שכנראה דרשו לשון לחם על בנות, ולכן דרשו על זה את הפס' שנאמר בו לשון אשר (“אשרוני"), ודרשו בו גם שבנותיו ראויות למלכות. והנה בתחילת הפס' זה לשון יחיד "לחמו" שנדרש על הבנות שהן ראויות, ולכן נראה שרומז לבנות שזהו עניין זיווג ראוי של איש ואשתו. בהמשך הלשון היא רבים "מעדני", לכן נראה שרומז לשני דברים שהם עניין מלכות, שזהו שבת ונשמה; ששבת היא שבת המלכה, והנשמה היא חלק אלוק ממעל, ולכן היא דבוקה במלכות של ה' (וכן ידוע שכביכול יש זיווג כנסת ישראל והקב”ה, כך שזהו כבת הניתנת למלכות). למה דווקא כאן נרמז הזיווגים הנ"ל? אולי אפשר שכיון שכאן מדובר על חלקו של אשר שמשובח בשמן, לכן זה רומז לשלושת הדברים. כיון שלכבוד שבת מדלקים נר של שבת (שהוא דולק בשמן). האדם שבו כעין נרמז חשיבות מיוחדת של הנשמה שהיא חלק אלוק, זהו המלך שהוא מייצג את ה', שמדגיש את חלק ה' בעולם ("וישב שלמה על כסא ה'” [דה"י א כט,כג]), והוא נמשח בשמן (וכן הכה"ג שהוא הביטוי של האדם הקדוש, כרמז לגילוי נשמה גדולה וקדושה בעולם, והוא נמשח בשמן), וכן בפשטות הנשמה מכונה "נר ה'”. אשה היתה משתמשת בשמן בשביל להתנאות ('תניא, רבי יהודה אומר: אנפקינון – שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן את הבשר' [מגילה יג,א]), כך שגם זה רמוז בשמן. אולי שמן זית רומז לתורה: 'הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, שנאמר (שמות כז, כ) "ויקחו אליך שמן זית זך"' (ברכות נז,א). לכן כאן שבחלקו של אשר יש ברכה בשמן אז זה רומז למאור תורה, ולכן זה מגלה קשר של שבת אשה ונשמה, שאדם שמאיר עצמו במאור תורה, שגופו מגלה את גילוי נשמתו בחיבור לתורה, שזהו ת"ח, אז בשבת יש דין עונה לאשתו ('עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מע"ש לע"ש' [כתובות סב,ב]). נראה שיש כאן רמז בשלושת הדברים שנרמזים בתחילת הפס', שהם מביאים לסוף הפס', שלכן דווקא כאן זה נרמז, שמאשר מביאים "מעדני מלך", שזה מראה שיש שפע ברכת טוב, שלכן יוצאים משם מעדנים של המלך, ולכן נרמז על שלושת הזיווגים שהם מביאים לשפע ברכה. בשבת: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך"' וכו' (שבת קיח,ב). בכיבוד האשה: 'וא"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז) "ולאברם הטיב בעבורה"' וכו' (ב"מ נט,א). בנשמה זה כמובן ע"י גילוי הנשמה בגופו – במעשים, שמגלה קדושה בעולם, שאז ודאי שזה מביא לו שפע ברכה, כראוי מהחיבור לקדושה (וכן הממון קשור לנשמה, כמו שאומר היהודי הקדוש שלכן הצטוו להוציא את הממון ביציאת מצרים, וכן יעקב חזר על פכים קטנים). שאפשר שזהו שעל שלושת הזיווגים הנ"ל "והוא יתן מעדני מלך", בזכותם ה' ("והוא") יתן שפע ברכה כמו "מעדני מלך”.