כְּבוֹד הַלָּשׁוֹן  –  פרשת וישלח

לב,ט: וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה: מחנה – לשון זכר, ואילו 'המחנה האחת' (במקום האחד) – מורה על הכנתו הצבאית של יעקב למפגש עם עשו, כאילו מִספֵר את שני המחנות: מחנה מספר אחת ומחנה מספר שתיים.

לב,כח-ל: לב,כח-ל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל ... וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי: הדגשים בשי"ן בצירוף מַה-שְּׁמֶךָ, והדגש בנו"ן בצירוף הַגִּידָה-נָּא, מורים כי גם האיש שנאבק עם יעקב וגם יעקב היו במתח רב בעת המאבק. האיש היה מתוח כי ביקש שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, ויעקב היה מתוח כדי לדעת אם אכן האיש שנאבק עמו הוא מלאך או סתם איש, כלומר אם שינוי השם לישראל והברכה שקיבל - כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל הם אלוהיים. מחוסר התשובה שקיבל בנוסח לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי הבין כי אכן האיש היה אלוהי: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים. גם הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה' מורה על עצבנות רבה מצד האיש.

לג,ה: וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף אֵלֶּה לָּךְ מורה על פליאתו הגדולה של עשו שכל מה שראה וקיבל היו של יעקב, אחיו התמים שעבר את הירדן במקלו, ועתה הוא בעל רכוש כה רב.

לג,טו-טז: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו--אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ, מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי; וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה: הדגש בזי"ן בצירוף לָמָּה זֶּה מורה על נחרצותו של יעקב שלא לקבל ליווי מעשו, שהבין זאת ומיד באותו יום שב לביתו בשעיר. ניתן היה לצפות שאחרי מפגש כזה בין אחים שהתנתקו זה מזה במשך עשרות שנים, עשו יישאר לפחות ללילה אחד, כפי שעשה לבן בהר הגלעד, אלא שעשו הבין שאינו רצוי, ועוד באותו יום שב לביתו בשעיר.

לד,א-ג: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, ... וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר ... וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ ...  וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ: מעשיה הלא צנועים של דינה שיצאה ביוזמתה מבית הוריה ולהליכתה 'לראות בבנות הארץ', הביאו למעשהו של שכם, ולכן דינה מכונה כאן פעמיים ופעם שלישית בפסוק י"ב, בתור הַנַּעֲרָ, בלי ה"א בסוף, כלומר נערה לא-נשית, מעין נער. אמנם נראה כי דינה נאנסה ולא עשתה זאת מרצונה, אך עצם יציאתה את הבית בלי ליווי הוריה ואחיה, היא המעשה הלא-נשי שעשתה.

לה,ג: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי: הדגש בשי"ן בצירוף וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מורה על התרגשותו הרבה של יעקב למלא את נדרו מלפני עשרות שנים, להקים מזבח בבית אל.