עיונים לשוניים - יום כיפור: ביקורת הראב"ע על פיוט "שושן עמק"
נכתב על ידי איתיאל, 12/10/2021
ראב"ע מבקר את סגנון הפיוטים של רבי אליעזר הקליר, ומתמקד בפיוט "שושן עמק איומה" - הפיוט הפותח את סדרת ה"קרובות" לחזרת הש"ץ של מוסף ליום הכיפורים בנוסח אשכנז.
זו לשון ביקורתו:
ועוד כי לשון הקדש ביד ר' אליעזר (=הקליר) נפשו עדן עיר פרוצה אין חומה,
שיעשה מן הזכרים נקבות, והפך הדבר ואמר שושן עמק איומה...
ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר שושנת עמק איומה.
ועוד מה ענין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה?
ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.
אמר אחד מחכמי הדור:
הוצרך לומר איומה בעבור שתהיה חרוזתו עשירה.
השיבותי: אם זאת חרוזה עשירה,
הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים.
***
מעניין שדווקא בדוגמה של ראב"ע לחריגות לשוניות (חמורות...) - הפיוט "איומה שושן עמק" - הוא זה שלא הבין נכון את הפיוט.
הוא הבין ששושן העמק היא זו שאיומה, ותמה על הטיית נקבה לזכר.
למעשה, הפייטן מקבץ תיאורים של עם ישראל: איומה, שושן עמק.
והרי זה כמו לומר: (עם ישראל המכונה) איומה, (המכונה) שושן עמק.
נראה שלפניו הגיעה גירסה "אוימה (פועל ולא תואר) שושן עמק". אך המכיר את סגנון הפיוט ברור לו שהגרסה הנכונה מוכרחת להיות "איומה", כתואר.
נוסף על כך, המילה "שושן" בזכר מופיעה פעמיים בספר מלכים א' פרק ז'. אמנם בסמיכות יחד עם "עמק" מצאנו רק "שושנת העמקים" בשיר השירים.
(את התשובות הנ''ל לביקורת ליקטתי מפירוש הרוו"ה - רבי וולף היינדהיים - המדקדק האשכנזי הנודע).
עם הביקורת הרעיונית - אני יותר מסכים. אך זה בעיקר עניין של טעם. המציאות כיום שרוב המתפללים אינם מבינים בכלל את תוכן הפיוטים והסליחות והם ממלמלים אותם בלי שום הבנה (תוך קריאה משובשת).
מאידך, נראה שהקליר ייעד במקור את הפיוטים לקהל משכיל יוצר, שעמד על תורף דבריו וחידותיו המתוחכמות והשיבוצים הנפלאים רק הוסיפו לעוצמת תפילתו.
***
זו לשון הפיוט:
שׁושַׁן עֵמֶק אֲיוּמָה. שַׁבַּת שַׁבָּתון לְקַיְּמָה. שׁרֶשׁ וְעָנָף סִיְּמָה. שָׁוִים יַחַד לְצַיְּמָה:
בְּעֵת מָטוּ יְסודותֶיהָ. בָּטְחָה בְּחִין מוסְדותֶיהָ. בָּם תָּקְעָה יְתֵדותֶיהָ. בְּכֶפֶל לְהַשְׁעִין יְדוֹתֶיהָ:
תָּמְכָה בְּפֹעַל צוּרִים. תֻּמַּת הֵמָּה הַיּוצְרִים. תְּרוּפָה תֵּת לַעֲצוּרִים. תֵּבֵל לְהַאֲפִיל לְצָרִים:
שְׁתִילֵי גְבָעוֹת אַרְבַּע. שַׁאַג סֵפֶר הַמְרֻבָּע. שֶׁוַע פְּגִיעוֹת אַרְבַּע. שְׁעֵה צִדְקָם לִתְבַּע:
בִּיטָה בְּמִתְהַלֵּךְ תָּמִים. בְּמוּסַר לְחוּמוֹ חֲתוּמִים. בְּצִדְקו תָּדִיחַ כְּתָמִים. בְּאֶפֶס אוּרִים וְתֻמִּים:
תְּמוּר תַּשְׁלוּמֵי פָר. תָּבִין הֶגֶג הַמְסֻפָּר. תּוֹקְעֵי בַחֹדֶשׁ שׁופָר. תַּלְאוּבָם בְּכִפּוּר יְכֻפָּר:
וְשַׁכֵּךְ חֲמַת זַעְמָךְ. וְתָחֹן שְׂרִידֵי עַמָּךְ. וְעָלֵינוּ יְהִי נָעֳמָךְ. וְנִחְיֶה מִמְּקוֹר עִמָּךְ:
נָאוֹר עִמְּךָ הַסְּלִיחָה. נָכוֹן מַהֵר לְסָלְחָה:
חזן:
נִיב שְׂפָתֵינוּ הַצְלִיחָה. נַאַק שְׁמָעָה וּסְלָחָה:
שְׂפָתֵינוּ מְדובְבוֹת יְשֵׁנִים. יְנַצְּחוּךָ כְּעַל שׁושַׁנִּים.
חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים. בְּמָגִנַּת אָב נִשְׁעָנִים.
***
מבחינה ספרותית יש כאן יצירה מתוחכמת מאוד, ונבאר מקצת מרמזיה:
הפתיח שושן עמק - יש כאן שיבוץ נפלא, כיוון שהוא מתחבר עם החתימה ינצחוך כעל שושנים. השושנים הם כלי נגינה המופיע בתהלים - "למנצח על שושנים".
ההיגיון נותן לגזור לאחור, שושן משושנים. למרות שמקור הביטוי "שושן עמק" הוא מ"שושנת העמקים" - ועל כך יצא קצפו של ראב"ע, כיצד שינה לזכר.
שבת שבתון לקיימה - שבת שבתון הוא יום הכיפורים, על פי ויקרא כג, לב. שבת שבתון הוא גם האקרוסטיכון של כל הפיוט. בכל בית (מלבד הבית החותם) ארבע שורות הפותחות באותה אות, ומשלימות לביטוי "שבת שבתון".
שורש וענף סימה - סיימה מלשון "מסויים". כלומר: השורש - האבות והאמהות, קשורים עם הענף - עם ישראל צאצאיהם (מעין ה"פיוט" המודרני: "אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים"😉).
שווים יחד לצימה -
שימו לב לפועל גזורי השם: לציימה = לעשות צום. הכוונה העיקרית היא לשון חיבור, כמו "צומת הגידין", ונוקט בלשון שרומזת גם על הצום, מצוות היום. האבות והבנים שווים יחד בחיבור חזק.
בעת מטו יסודותיה - בטחה בחין מוסדותיה, בם תקעה יתדותיה, להשעין ידותיה -
הפיוט משובץ בברכת אבות, ועוסק בבטחון ישראל על זכות אבות. בשורה זו אומר הפייטן כי לאחר חורבן הבית (מטו יסודותיה) - נותר לעם ישראל רק לבטוח בזכות אבות (הם יסודות האומה). בכפל - הכוונה למערת המכפלה. ויש כאן מטונימיה, הנפוצה מאוד בפיוט - כינוי האבות על שם מקומם.
שתילי גבעות ארבע, שאג ספר המרובע, שוע פגיעות ארבע, שעה צדקם לתבע - יש כאן "שורת חידה", שרק הבקיא במקורות ירד לעומקה.
גבעות ארבע - הכוונה לארבע האמהות, על פי המדרש בשיר השירים: מדלג על ההרים - אלו האבות (כנראה דורש "הרים" כמו "הורים"), מקפץ על הגבעות - אלו האמהות (הר בזכר, גבעה בנקבה - בהתאמה).
שתילי הגבעות הם עם ישראל.
שאג ספר המרובע - תפילתו של עם ישראל עליו נאמר "ומספר את רובע ישראל".
שווע פגיעות ארבע - ביום כיפור מתפללים ארבע פעמים (בניכוי תפילת ערבית שזמנה בלילה). על פי דברי הגמרא (ברכות כו:) - ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי.
ביטה במתהלך תמים - דרך הפייטנים לקצר בשורשים העלולים והטייתן מעין גזרת עו"י. ביטה = הביטה, ראה. מתהלך תמים הוא אברהם שנצטווה (בראשית יז, א) "התהלך לפני והיה תמים".
במוסר לחומו חתומים - עם ישראל חתום בברית המילה שנמסרה מאברהם אבינו, ו"הולחמה" בבשרו.
בצדקו תדיח כתמים, באפס אורים ותומים - הכתמים הם העוונות, והדחתם היא הכפרה. כשאין אורים ותומים (=כפרת כהן גדול) אנו סומכים על ברית האבות.
תמור תשלומי פר, תבין הגג המסופר - על פי "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). איננו יכולים להקריב פר יום הכיפורים כמצווה, ואנו משלמים תמורתו בתפילה, ובמוסף בו אנו מספרים והוגים בסדר העבודה.
הפיוט חותם:
שפתינו מדובבות ישנים - על פי שיר השירים ז, י: דובב שפתי ישנים. "אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר". המעשים והתפילה שלנו בהזכרת זכות אבות מזיזה ומעוררת את שפתי הישנים בקבר - האבות.
ינצחוך כעל שושנים - כאמור, חתימה מעין הפתיחה, ועל פי תהלים.
חדשים גם ישנים - הדורות החדשים, אנו, דבוקים ומצטרפים לצדקת הדורות הישנים - אבות האומה.
במגנת אב נשענים - נשענים על צדקו של אברהם אבינו. חתימת הפיוט מתחברת לחתימת הברכה הסמוכה - מגן אברהם.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
