"וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹותָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה".

(בראשית טו, ד-ח)

אחד האירועים המשמעותיים יותר שהתרחשו בראשיתו של העם היהודי הוא מעמד "ברית בין הבתרים", עליו נקרא בפרשת השבוע. במעמד זה חווה אברהם אבינו התגלות אלוקית שבתחילתה הובטח לו ולשרה אשתו בן - שעד עתה לא זכו לו - ובהמשכה הובטחה לו ארץ ישראל, אותה יירשו בניו בעתיד.

תגובותיו של אברהם לשתי הבטחות אלו לא הייתה זהה. על הבטחת הזרע הוא הגיב באמון מלא, כפי שמעידים הכתובים: "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אמונתו של אברהם הייתה תמימה, עד שהקב"ה החשיב אמונה זו כ"צדקה" - כאמונה מעבר לנדרש. אך אם חשבנו שגם על ההבטחה הבאה יגיב אברהם באמונה כה מרשימה, ניאלץ להתאכזב. כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם את ארץ ישראל, מגיב אברהם בשאלה: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"?

אברהם מבקש אות, סימן כלשהו, שיחזק בליבו את האמון במימוש ההבטחה שצאצאיו עתידים לרשת את ארץ ישראל. זאת לעומת ההבטחה הקודמת, הבטחת הזרע, שבה האמין אברהם בלב שלם. הפער האמוני שביו תגובותיו של אברהם אבינו עורר תמיהה אצל פרשנים רבים.

כאשר נבחן את שתי ההבטחות שקיבל אברהם במעמד זה, נגלה שני הבדלים בולטים ביניהן:

א. הבטחת הזרע עתידה להתממש אצל אברהם ושרה עצמם, ואילו הבטחת הארץ עתידה להתממש אצל צאצאיהם בעוד מספר דורות.

ב. ההבדל השני הוא, שהבטחת הזרע אינה דורשת מאברהם ושרה השתתפות מצידם, בעוד הבטחת הארץ דורשת מן העם להיות אקטיביים ולכבוש את הארץ.

כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם זרע, אין בליבו של אברהם כל פקפוק באשר להתממשות ההבטחה, שהרי הקב"ה הוא כל יכול ובאפשרותו להעניק ילדים גם כאשר הטבע אינו מאפשר זאת. אך כאשר מבטיח הקב"ה לאברהם את ארץ ישראל, אברהם יודע שהבטחה זו תלויה בצאצאיו. הוא שואל את עצמו: האם הם יהיו ראויים לכך? האם ידעו לפעול כמצופה מהם? את זאת אברהם איננו יודע, ולכן הוא מבקש חיזוק להבטחה זו. כיצד הוא יכול להיות בטוח שצאצאיו יכבשו את הארץ? הלוא ההבטחה תלויה במעשיהם. הקב"ה איננו עושה את מה שנדרש מן האדם לעשות, ומימוש ההבטחה תלוי גם בבני אדם ולא רק בקב"ה.

האמונה היהודית מותירה מקום לאדם. היא לא באה במקום האדם כאשר האדם נדרש לפעול, הוא איננו יכול לסמוך על הקב"ה שיפעל במקומו. אברהם המודע לעיקרון זה, מודאג, ובצדק. הוא יודע שהקב"ה ימלא את חלקו בהבטחה, אך הוא איננו יודע האם צאצאיו - מהם מצופה לכבוש את הארץ בעתיד - יעשו זאת גם הם.

זוהי עמדה מורכבת. אנשים מאמינים נוטים לעתים לסמוך על הקב"ה ולהטיל עליו משימות שיסירו מהם אחריות למעשיהם. אברהם אבינו הוריש לנו אמונה אחרת. הוא ידע ליטול אחריות על המתרחש בסביבתו (לדוגמא: הוא ידע לצאת למאבק עם אויבים על מנת להשיב את לוט מהשבי), אברהם היה מעורה בחברה האנושית ולא הסיר מעצמו אחריות. האמונה לא שימשה בעבורו מפלט מהפעולה האנושית הנדרשת.

רק כאשר אדם עושה את המצופה ממנו ונוטל אחריות על מעשיו, הוא יכול לסמוך על הקב"ה ש"ימלא את חלקו" ויצליח את מעשי האדם.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"