"אמר רבי אליעזר בר מרוס: למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכיפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינן של ישראל לגלות, ועל ידי כן עושים סוכה וגולים מבתיהן לסוכה, והקב"ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל".

(ילקוט שמעוני, תורה, אמור, רמז תרנ"ג)

אמר רבי אליעזר בר מרוס: מדוע קבע הקב"ה שנעשה סוכה לאחר יום הכיפורים? לפי שבראש השנה יושב הקב"ה ודן את כל באי העולם, וביום הכיפורים הוא חותם את דינם. אם תיגזר גלות על ישראל - תחשב יציאתם לסוכה כאילו גלו לבבל, ובפועל לא יגלו (אם כי, לפעמים אין די בזכות זו כדי להציל מן הגלות). כיצד יכולה גלות "מתוקה" אל הסוכה לכפר על גלות אמיתית?

ספר "שפתי חיים" מסביר את הדברים בטוב טעם, ובתוך כך נבין גם כן מדוע אנו קוראים בשבת זו את מגילת קהלת.

מהי תשובה? המשמעות הרגילה היא תיקון המעשים - מכאן ואילך להימנע מחטא. אך כבר הורונו חז"ל כי תשובה היא חקירה פנימית אחר שורשי החטא ותיקונם.

רבינו יונה כותב כי הכניעה והשפלות הם מעיקרי התשובה, משום שהשב חייב להסיר מנפשו את המידות שגורמות לו לחטוא, ואחד הדברים המרכזיים המביאים את האדם לידי עבירה - היא הגאווה, המגברת את יצר לב האדם עליו. לפיכך הכניעה היא יסוד לתשובה כדי שלא ישוב ויחטא.

אחת העצות להגברת הכניעה היא הגלות, שכן, כל זמן שהאדם במקומו קשה עליו הכניעה, אך כשהוא גולה מביתו ומאבד את מעמדו הוא חש ומרגיש את הכניעה. לכן חוששים אנו כי אומנם מחל לנו הקב"ה על עוונותינו, אולם גזר עלינו גלות כדי שנכנע לפניו ולא נשוב להתגאות ולחטוא, ולפיכך יוצאים אנו אל הסוכה, כדי שהתבוננות במצווה זו, תביא אותנו לידי הכנעה, לדעת כי בדירת עראי אנו נמצאים ואל לנו להתגאות.

האדם שואף לשליטה על חייו ולתחושת כח ועוצמה אנושית. כל חיינו אנו בורחים מן ההכרה הזו של היותנו בני חלוף, של העליבות האנושית מול כוחות המציאות הגדולה.

בסוכות אוסף האדם את יבולו, הוא חש בעל עוצמה ורכוש, ולכן נטייתו הטבעית היא להמשיך ולברוח מן ההכרה הקיומית של היותו בן אנוש חולף, אל ארמונות הטכנולוגיה שבנה לעצמו, ובנקל יכול האדם להגיע למצב שבו התורה מזהירה אותנו (דברים ח, יד-יז): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּוחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

דווקא אז אומרת לו התורה לצאת אל הטבע, להתמודד מול כוחות היקום כדי לחוש מי הוא באמת.

הרמב"ן (ויקרא כ"ג, מ') כותב שהאתרוג הוא אותו פרי עץ הדעת שאכלו אדם וחוה, ולקיחת האתרוג בסוכות נועדה כדי לתקן את החטא הקדמון של האכילה מעץ הדעת. האדם בגן עדן היה שרוי באותה הרמוניה טבעית עם העולם, אך הוא לא הסתפק בכך וניסה להתנשא על הגן בכך שאכל מפרי עץ הדעת והשתמש בדברים שהיו אסורים עליו.

הניסיון להשליט את הדעת האנושית על היקום הוא חטא הגאווה הקדום שבגללו כולנו לא מסוגלים לחזור למצבנו הטבעי.

הגאווה האנושית של היותו שליט חשוב לא מאפשרת לאדם לזרום עם החיים ולקבל את מה שעובר עליו בהבנה והשלמה. חג סוכות הוא הזדמנות להשלים עם מצבנו האנושי ולקבל את העובדה שאנו רק חלק קטן ופשוט מן המציאות, וכך לצאת מן המסתורים המלאכותיים והנפשיים שבנינו לעצמנו. לפרוש מהגאווה שגורמת לנו לחוש כשליטי היקום, אל הסוכה הפשוטה והענוותנית.

אומרים לנו חז"ל במדרש (תנחומא, פרשת צו, סימן י"ד): "היראה - גדולה מן החכמה ומן הבינה, כי מי שיש לו חכמה ובינה ואין בו יראה, אינו כלום. כי כן אמר שלמה המלך עליו השלום: 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' ".

לפיכך אנו קוראים בחג סוכות את מגילת קהלת, כדי לחזק בעצמנו את ההכרה שאין לנו להתגאות (קהלת ט, יא): "כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, וְגַם לֹא לַנְּבֹונִים עֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן - כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם", אלא (קהלת א, ב): "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", ורק דבר אחד יש לנו בעולמנו, והוא עשיית רצונו יתברך, כפי שמסיים קהלת (קהלת יב, יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

הרב יאיר שטראוס, "ותן חלקנו"