"ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'” (יונה א,ג). תמוה איך חשב יונה שהוא יוכל לברוח מה'? הרי כל ילד יודע שאי אפשר לברוח מה'? עונים חז"ל שיונה לא חשב לברוח מה' ח”ו, אלא לברוח מלקבל נבואה: 'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א, ב) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'", וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (תהלים קלט, ז) "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ". וּכְתִיב: (זכריה ד, י) "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" … אֶלָּא אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל' וכו' (מכילתא מסכתא דפסחא, פתיחה [שמות יב,א]). בא האבן עזרא ומדקדק במילים, שזו אכן הייתה כוונת יונה: 'וכאשר חיפשתי בכל המקרא, לא מצאתי מילת בריחה רק דביקה על מילת "פני", כמו: "ואנה מפניך אברח" (תהלים קלט, ז); "ויברח יפתח מפני אחיו" (שופטים יא, ג). והנה לא מצאתי בנבואה יונה שברח "מפני ה'", רק "מלפני ה'". וכתיב: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". והנה, כל זמן שהוא מקבל, הוא לפני השם' וכו' (ראב"ע יונה א,א), שמוכח ממה שנאמר "מלפני" שברח מלפני ה', שלא לעמוד לפניו כדי לקבל נבואה; שאם היה מדובר שרוצה לברוח מה' היה צריך לומר "מפני ה'”. יוצא שיונה ברח לחו"ל כדי שלא להתנבא, אולם לכאורה קשה מהמשך ספר יונה, שהרי קיבל נבואה בנינוה, כמו שנאמר: “ויאמר ה' ההיטב חרה לך. ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר" (יונה ד,ד-ה), וכן בהמשך כשישב מחוץ לעיר נאמר: "ויאמר אלקים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון" וגו' (שם,ט), הרי שקיבל נבואה בחו"ל? אלא שצ"ל כמו שנאמר קודם במכילתא על יחזקאל: 'וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נִדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ וְנִדְבַּר עִמּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיֹה הָיָה דְבַר ה'" (יחזקאל א,ג). "הָיֹה", שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ; "הָיָה", שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ' (מכילתא שם). שכך גם יונה, כיון שה' דיבר איתו בא"י אז המשיך לדבר עמו בחו"ל. אולם לכאורה אם כך אז גם לא היה שייך לברוח תרשישה כדי שלא לקבל נבואה, שהרי כבר קודם ה' אמר לו ללכת להתנבא אל נינוה, כך שהתחיל לקבל נבואה בארץ? נראה שלא מספיק להתחיל להתנבא (שה' התגלה אליו), אלא צריך לעשות שליחות של נבואה, שאז זהו נביא ממש (שפועל בשליחות ה'), אבל יונה כיון שסירב לקבל את הנבואה, שלא הלך להתנבא על נינוה אלא מיד ברח, יוצא שכלל לא פעל כנביא, ולכן בזה אין את הכלל שימשיך לקבל נבואה בחו"ל. ומה שקיבל אח"כ נבואה בנינוה זה לאחר שפעל בשליחות, לאחר שקרא בנינוה מה שה' אמר לו לומר (או אפילו מספיק שהלך לנינוה בשליחות ה' כדי לומר להם), שאז פעל כנביא ממש, ולכן אז יש המשך של נבואה גם בחו"ל. אולם נראה יותר מזה, שמה שנביא ממשיך להתנבא בחו"ל, זה לא רק כי כבר נחשב במעמד נביא, אלא שהנבואה כעין ממשיכה מא"י; שהתחיל להתנבא בא"י ולכן הנבואות בחו"ל הם כהמשך של אותה נבואה שהחלה בא"י (אולי לכן הלימוד הוא מהנאמר ביחזקאל “הָיֹה הָיָה", שזה אותם אותיות, כרמז שהנבואה בחו"ל זה כעין אותה נבואה שמתגלה מא"י, שעכשיו ממשיכה בחו"ל). לכן כיון שיונה לא הסכים ללכת להתנבא על נינוה, אז יוצא שלא המשיך את הנבואה מהארץ, שעשה כעין נתק ע"י רצונו שלא לקבל את הנבואה, ולכן עכשיו לא ממשיך לקבל נבואה בחו"ל (אמנם כשהלך אח"כ לנינוה, אז זה כבר המשך ממה שהתנבא בארץ [בפעם השניה, שה' אמר לו שוב ללכת לנינוה. או אפילו כעין מחזיר את הקשר לנבואה שנאמרה לו בפעם הראשונה], ולכן ממשיך להתנבא בחו"ל). במכילתא הובא שיונה לא רצה להתנבא על נינוה כדי שלא לגרום לקטרוג על ישראל, נראה שאולי בזה בעומק יובן מה שאומרים חז”ל: '(יונה ג, ח) "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם", מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו' (תענית טז,א). מניין שלא הכוונה שהשיבו חמס רגיל, מאיפה למד שהכוונה אפילו קורה במגדל? בפשטות למד שבא לומר שהחזירו כל גזל שגזלו, ולכן זה הכל כולל אפילו קורה שכזו; ואולי אפילו למד שהיה מספיק לומר "ומן החמס" מה מוסיף "אשר בכפיהם”? בפרט שנשמע שהחזירו רק מה שנמצא בכף ידיהם, וזה לא משמע שהרי שבו בתשובה חזקה! (אמנם בילקו"ש [נ"ך רמז תקנ"א] מובא דעת ר"י שבאמת מכאן שהחזירו רק מה שהיה תחת ידם, ולא החזירו מה שהיה צריך לשבור דברים בשבילו.) לכן דרש כעין מלשון כפיה, שכפה עליו דברים, שזהו שבנה אותו בבניין (שיש עליו עוד קורות שכפויות עליו), וכך כרמז שהגיע לידיו ממש, שאם היו צריכים להרוס כדי שיגיע לידו אז עשו כך, וזהו ששברו אפילו מגדל כדי שיגיע לידיהם אותה קורה. או שלמד שזה כעין רמז שהחזיר מה שבכפו, אבל לא מה שיהיה בעתיד, שזהו שבכזה החזרת גזל אי אפשר לעמוד בו, שזהו עניין תקנת מריש: ' … ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים' (משנה גיטין ה,ה), שתיקנו שלא יצטרך להרוס את הבית כדי להחזיר את הקורה, שאחרת לא יחזרו בתשובה (כי לא יוכלו לעמוד בזה), לכן מה שנאמר כרמז שהחזירו רק מה שבידיהם, בא לומר שלא יוכלו להתמיד בכך, שזהו עניין החזרת קורה שבנו בבית (ולכן גם התבטא בלשון 'מריש' ו'בירה', כדי לרמוז לתקנת מריש). בילקו"ש (נ”ך רמז תק”נ) מובא יותר מזה: 'ביום שלישי חזרו כלם מדרכם הרעה, אפילו מציאה שאדם מצא בשדות ובכרמים בשווקים וברחובות החזירו לבעלים, ואפילו לבנים של גזל שבנו בפלטין של מלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם, וכל כרם וכרם שהיו בו שתי נטיעות, או שני אילנות מן הגזל עקרון והחזירום לבעליהן, וכן בגד שהיו בו שתי פקעיות של גזל, קרעו הבגד והחזירו, עשו משפט וצדקה', שבאו להדגיש שהחזירו בקיצוניות מכל דבר, כחזרה בתשובה. אולם אולי יש בזה רמז שמציאה בהרבה מקרים זה הפקר (כי הבעלים התייאשו, ובפרט בשווקים וברחובות), וכן נאמר על החזרה בגידולים (כרם ואילן), וכן על בית, שאולי כל אלו מרמזים כנגד שמיטה ויובל שאז השדות הפקר, וביובל חוזרים הקרקעות לבעליהם המקוריים. שזה כעין רמז למה שפחד יונה, שמא יעלה קטרוג על ישראל, ואכן היה על בנ"י קטרוג בחורבן על אי שמירת שמיטה ויובל, שלכן גלו לבבל שבעים שנה ככפרה לשמיטות ויובלות שנמנעו מלשמור ("וישבתם על הארץ לבטח" – שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו) "אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה", ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו' [רש"י; ויקרא כה,יח]). כך שאולי לזה רמזו חז"ל בהריסת הבית כרמז לחורבן הבית והגלות, וכן החזרה לבעלים כרמז שביובל הקרקע חוזרת לבעלים, ועוד יותר בילקו"ש שנאמר על שדות שרומז לשמיטה (ומה שנאמר על בגד שפרמו זה כרמז לקריעה על החורבן, או כרמז לאדם [שהבגד מכסהו] כרמז לשחרור עבדים ביובל); שאולי הביאו כל זאת לרמז ממה חשש יונה (ושלכן כ”ך חרה לו שלא נחרבה נינוה), שהוא חשש לקטרוג על בנ"י שלא שבים בתשובה כגוים, ולכן זה יעמוד כקטרוג בחורבן על עוון שמיטה ויובל. (ע"פ דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [ב'מועדי ישראל' 'סירובו של יונה הנביא להתנבא על נינוה'] שיונה רצה שנינוה תחרב כי היא תהיה חלק מרכזי בהבאת החורבן, אז מובן גם שלכן נינוה היא ההיפך מירושלים, שלכן היא העיר המרכזית שממנה יצאו מחריבי ירושלים [שזהו גילוי ההיפך מירושלים], כיון שבה התגלה בהשבתם ההיפך מירושלים, וכעין היא סוג של קטרוג על ירושלים שלכן היא זו שמחריבה. כמו כן, ע”פ הגר"ש גורן זצוק”ל זיע”א [שם] יונה הוא הבן של האשה הצרפתית שאליהו החיה; והרי אליהו היה קשור אליה בשל שה' שלחו אליה שתכלכל אותו: "קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" [מלכים א יז,ט], כך שזה כעין דומה לשמיטה שאוכלים משל אחרים ע”פ צו ה' במצוות שמיטה. כך שלכן יונה שאליהו הקים לתחיה היה בהקשר זה, ולכן בחייו כעין מתגלה עניין זה [ובפרט ע”פ מרן הגרש”ג זצוק”ל זיע”א שתחייתו לחיים גרמה לו ליכולת להתנבא מהר בלי כל התהליכים של הדרך לנבואה, אז עצם נבואתו קשורה לזה], לכן מובן שהוא זה שנשלח לנינוה, שבהמשך יתגלה עניין החורבן בשל שמיטה ויובל, וכל זה קשור לשליחותו לנינוה שלכן היא לא נחרבה, והם אלו שיהיו מרכז כח חזק לחורבן [שהם כעין כח קטרוג חזק על ירושלים, שלא עשו כמוהם לשוב בתשובה, ולכן הם הקשורים בכח גדול לחורבנה], כך שהכל קשור בגילוי של כעין שמיטה, וזהו מה שיונה פחד שיתגלה בקטרוג בעקבות שליחותו לנינוה, שכך כעין באמת קרה בסוף).