עיונים לשוניים - סליחות אשכנז יום ראשון
נכתב על ידי איתיאל, 9/9/2021
בתקופת הגלות כבר לא הייתה העברית בשימוש כשפה דבורה, והיא שימשה:
א. בתפילה.
ב. בלימוד תורה.
ג. בשפות היהודים, מעורבבת עם שפות מקומיות (יידיש, לדינו, ערבית-יהודית).
שפה חיה, מעצם טבעה, מחדשת כל הזמן מילים כדי לבטא את הדברים המתחדשים. אך העברית לא הזדקקה לכך.
חידושי השפה של הפייטנים לא נועדו לגשר על פער בשפה, אלא לייצר גיווני לשון לטובת השירה, על מנת לאפשר חריזה ומצלול.
המשקל הסגולי נפוץ ולכן יצקו שורשים רבים כדי לחרוז אליהן. במקרים רבים יש מילה קיימת, רק במשקל אחר. כלומר: אין כאן חוסר סמנטי כלל, אלא רק עניין של צעצועי לשון.
אני מביא כאן מתוך הסליחות הראשונות של יהודי אשכנז כמה דוגמות:
* צֶפֶר (מ"צפרא" הארמית. בוקר).
* פֶלֶל (תפילה).
* מַחַן (חנינה). שימו לב שיש כאן שורש תנייני בגזירה המתעלמת מהגזרה המקורית.
* צַחַן (סרחון. משל לעבירות. מ"צחנה").
* תַחַן (תחינה). ושוב שורש תנייני (השורש המקורי חנ"נ).
* אַהַב (אהבה).
* מֶמֶר (לשון המרה. כלומר: עבירותינו. ושוב שורש המתעלם מהגזרה המקורית).
* סֶפֶד (מספד).
* תֶרֶף, ובמקום נוסף גם תֵרוּף (תרופה). שוב שורש תנייני.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
