מעניין שהתרגום שם:

וְקַמַת חַנָה בָּתַר דַּאֲכַלַת בְּשִׁילוֹ וּבָתַר דִּשׁתִיאוּ.

ובתרגום בחזרה לעברית:

וקמה חנה אחר שאכלה בשילו ואחרי ששתוּ.

נראה שהוא זיהה את "שתֹה" כמקור מוחלט, ולכן לא ייחס לה את פעולת השתייה, אלא השתייה היא של רבים, שאר בני הבית (אך לא היא).

אבל "אכלה" הבין כפועל עבר.

ולפי זה נצטרך לפרש שאמנם חנה לא אכלה בתיאבון כראוי לשמחת חג, אבל כן אכלה משהו. והכתוב "ולא תאכל" היינו אכילה כראוי, את ה"מנה אחת אפיים".

וסתם שתיה חשובה שהכתוב טורח לציין מן הסתם אינה שתיית מים, אלא שתיית יין, לשמחת החג.

והיא אכן לא שתתה כלל, כפי שהעידה אח"כ "ויין ושכר לא שתיתי".