"אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כז, כו)

במסגרת התוכחה של משה רבנו בפרשת כי תבוא מופיעה רשימה של תוכחות עם קללת ארור. האחרונה שבהן היא: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

רש"י פירש שיש כאן קללה כללית המקיפה כל התורה: "כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה".

אבל הרמב"ן מפרש אחרת. הוא מסכים להיקף, אך לדעתו יש כאן ממד חדש בעבודת ה' - איכות אחרת של קיום מצוות. מה הדבר המחודש? הרמב"ן כותב ע"פ התלמוד ירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד):

" 'אשר לא יקים' – וכי יש תורה נופלת?... אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור".

הרמב"ן אומר את זה על המלך ועל מי שהכוח בידו להקים את התורה ביד המבטלים אותה. ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור.

בפסוק כתוב: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים". 'להקים' קשור למונח 'קיום'. יש שני מובנים למילה 'קיום', והם הפוכים זה מזה.

א. יש קיום שהוא כמו קיום שטרות, אשרור. בקיום שטרות, השטר עומד כשלעצמו, אך יש חשש שהוא מזויף, ולכן הקיום מסלק חשש זיוף. הקיום הזה משאיר את הדבר במצב הקיים.

ב. יש קיום אחר לגמרי - להזרים חיוּת לדבר, לתת לו עוצמה וכוח. זה משהו אחר. זה יוצר משהו חדש. אדם שמקיים במובן הזה הופך להיות עובד ה' אחר, אדם חדש.

תביעת 'קיום התורה' היא מדהימה. הרמב"ן הביא מן הירושלמי שמי שלמד ולימד וכו' ולא הקים - הרי הוא בתוך הקללה. אבל בירושלמי נאמר עוד דבר שאינו מוזכר ברמב"ן:

"ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא: לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק, והחזיק - הרי זה בכלל ברוך".

לפי שני המאמרים בירושלמי, הקיום הזה יש בו מצד אחד אכזריות גדולה ומצד שני גמילות חסד גדול. למי שלמד ולימד ושמר ועשה אך לא קיים - הכול נמחק. וההיפך במי שלא עשה ולא לימד אך קיים - כאן חסד גדול שהכול נמחק, לטובה. זה קשה מאוד.

הירושלמי מעמיד בפנינו תביעה דו-ממדית:

א. יש כאן ממד אחד של מה שיכול היה האדם לעשות ולא עשה. (אדם נידון לא רק על מה שעשה ולא עשה במצוות, אלא גם על מה שיכול היה לעשות, על הפוטנציאל שהיה בידו).

ב. ויש ממד נוסף והוא של הכנסת החיוניות לעבודת ה'. גם על זה נתבעים.

מסתכלים על כל חיי האדם ורואים: למד ולימד, שמר ועשה אך לא קיים - הכול בכלל ארור. וההיפך בכלל ברוך. בכל שלב ושלב, בכל עשיית מצווה יש את הממד הזה של הקיום, של החיוניות בעבודת ה', של הכנסת החיוּת בעבודת ה'. זו דרישה מתמדת לאורך כל חיי האדם.

כאמור, הרמב"ן אומר את זה על המלך ועל מי שהכוח בידו. אך חשוב לומר שזה שייך לא רק למלך. אמנם המלך שולט על כל המדינה, לכן הוא יכול להקים הכול, אך גם האדם הפשוט במה שיכול - צריך להקים.

נקווה שנעשה כמיטב יכולתנו ונזכה להיות מאלה שלא רק לומדים ועושים, אלא גם מקימים את התורה.

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home

(הערה: בחודשים האחרונים לחייו היה הרב ליכטנשטיין זצ"ל מעביר שיעור בביתו בשבתות לקבוצת תלמידים וותיקים. שיעור זה הוא האחרון שהעביר הרב זצ"ל)