"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ... לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק"

(דברים כה, יג-יז)

בסופה של פרשתנו מופיע הציווי על זכירת מעשה עמלק. סמוך לציווי זה קודם לו הציווי על הדיוק במשקולות ובמידות ביחס למשא ומתן: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ". סמיכות זו מקבלת את משמעותה בדברי רש"י (ע"פ מדרש תנחומא): "אם שקרת במידות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב...".

מהו פשר התלות הזו, מהו הקשר בין חוסר ישרות בענייני המסחר לבין הדאגה מהאויב, ובייחוד מעמלק?

נשים את ליבנו לביטוי מיוחד נוסף המופיע בפסוקים: "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". בדרך כלל הביטוי תועבה מופיע ביחס לאיסור עבודה זרה או גילוי עריות, ואיזכורו כאן בוודאי אינו בכדי.

 הנצי"ב מוולאוז'ין בפירושו מקשר את איסור המשקולות לעניין של עבודה זרה, וכלשונו: "העושה משקולות שקר, אינו מדרך התאווה, אלא חסרון אמונה בה' הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו, והרי זה מגדר עבודה זרה".

לא פעם ולא פעמיים הדמיון מטעה אותנו לחשוב שאם "נעלים עין", "נעגל פינות", "נסתיר" את האמת, נרוויח עוד קצת ונתבסס יותר. המבחנים הקטנים האלה, הצצים במהלך החיים חדשים לבקרים, הם מבחני אמונה. הבחירה שתקדם אותנו באמת היא הבחירה ביושר ובצדק, גם אם במבט הרגעי הדמיוני אנחנו מפסידים.

האושר האמיתי של האדם הוא בשמירה על הטוהר והיושר שבו. שיקולם שאינם כאלה הינם חסרי אמונה, הם כאילו "מוציאים" את ריבונו של עולם מהשיקולים, ובעקבות כך ממשיך הנצי"ב מוולאוז'ין ואומר שביאתו של האויב עמלק היא תוצאה מתבקשת: "דכתיב (שמות יז, ז-ח): 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל...'. שנסתפקו אם ה' בקרבם בדרך הטבע... ועל זה החיסרון באמונה בא עמלק".

עמלק בא כשיש רפיון באמונה. כאשר איננו זוכרים שיד ה' היא המנהיגה ומשגיחה על חיינו, מגיע עמלק ומזכיר. האיומים "מבחוץ" הם תוצאה של המצב "בפנים". ככל שחינו יהא מיוסדים על דרישת היושר והצדק, ואלה יחדרו לתוככי המצבים הקטנים והמסובכים של החיים, כך הזעזועים מבחוץ פחות יוכלו לנו.

אמונה בקב"ה איננה רק בהצהרות מופשטות, אלה במבחני החיים היומיומיים, הדורשים מהאדם את השמירה על היקר מכל - על אמונתו, על צלמו, על יושרו.

אך דומה שיש בפסוקים הדגשה נוספת - "כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". ההדגשה היא על העָוֶל - העוולה המוסרית. בפרשת קדושים, מילה זו מופיעה פעמיים, גם ביחס לדיין העוסק במשפט (ויקרא יט, טו): "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּוט עֲמִיתֶךָ", וגם ביחס למודד משקולות (כמו בפרשתנו) (ויקרא יט, לה): "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּידָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה".

רש"י בשני המקומות מביא את דברי חז"ל, שגם הדיין וגם מודד המשקולות "נקרא דיין" - ואם שיקר "הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדין: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם".

המוכר המודד את משקלותיו הוא כמו "דיין" - הפוסק ומכריע את המציאות, הנתונים והיכולת הם בידיו. הקונה נתן בו את אמונו, והוא בעל העמדה והכח.

מצוות רבות בפרשתנו עוסקות בדרישת הצדק והחברתיות. ראוי לנו שניקח לעצמנו עקרונות חיים אלו ל"פינות הקטנות" שלנו. ואם בתוך "שבעה דנחמתא" אנחנו עדיין, הרי שמהדהדים באוזנינו דברי הנביא (ישעיה א, כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

הרב עקיבא קשתיאל, מהאתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org