"תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח,יג). 'אמר רבה בר בר חנה אמר רבי שמואל בר מרתא אמר רב משום רבי יוסי איש הוצל: מניין שאין שואלין בכלדיים? שנאמר (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך"' (פסחים קיג,ב). 'בכלדיים – בעלי אוב' (רש"י). 'כלדיים. בעלי אוב, כך פירש רבינו, ולא נהירא דקרא כתיב בהדיא "אל תפנו אל האובות"; ואני שמעתי חוזים בכוכבים וכן עיקר. תמים תהיה. להיות בוטח בו בכל קורות ונולדות הבאות לך' (רשב"ם). לכאורה צודק לגמרי הרשב"ם, הרי נאמר במפורש על בעל אוב, אז למה להביא מהציווי להיות תמים? בפשטות אפשר שמה שנאמר זה שאסור לעשות זאת, אבל אולי יהיה מותר לשאול את הגוי ששואל באוב כדי שהוא יגיד לך. לכן מצווה התורה שתהיה תמים עם ה', שבכלל לא תשאל אותו. עוד אפשר בדומה, שלך אסור לשאול, אבל מניין שאם אמר לך אדם שעשה ידיעת העתיד באוב, והוא בא אליך להזהירך מכל מיני דברים, מניין שגם אז אין לך לשמוע לו בכלל? על זה נאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ללכת בתמימות ולהאמין שהכל מה', ולא יחשוש ממה שנאמר לו על העתיד – שלא יאמין בזה ולא יתחשב בזה בכלל. ואמנם היה ראוי להאמר מניין שלא ישמע לבעל אוב, ולא מניין שלא ישאל בעל אוב שמשמע ששואל ממש, אלא שהכוונה שלא יתעניין וישאל על העתיד כשהבעל אוב בא ומזהיר אותו, ולא נאמר שלא ישמע כלל, כיון שזה קשה ומסקרן את האדם ולכן קשה לומר שלא ישמע כלל תוך כדי שאומר לו, ולכן לא אמרו שלא ישמע, אלא שלא ישאל, שפרושו שלא יתעניין ויעמיק בזה, אלא כשישמע יסיר זאת מליבו ולא יתעניין בזה יותר. המצוה להיות תמים עם ה' (שמתחיל בלא לעשות מולך, ולא לעשות קסמים וכו') נאמרה לאחר המצוה של החלוקה בעבודת הקרבנות בין הכהנים: “וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני ה'. חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות" (ו-ח). מדובר כאן על הכהנים, כמו שמובא בספרי (ומביאו רש"י): 'וכי יבא הלוי (הוא). יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר? תלמוד לומר (מאחד שעריך, משלא נטלו שעריהם במקום אחד, יצאו לוים שנטלו שעריהם במקום אחד.) ושרת, בראוי לשירות. יצאו לוים שאינם ראוים לשירות'. אמנם הכהנים הם גם לוים, אבל מדוע לא נאמר בפשטות כהנים, כמו שנאמר קודם ("וזה יהיה משפט הכהנים" [פס' ג])? נראה שבכוונה התורה אמרה באמירה שנשמע יותר כוללת (שנשמע כל הלוים ולא רק הכהנים), כדי לרמז על עבודת ה' שנשפעת מעבודת הכהנים במקדש הלאה לכל בנ"י, שלכן כאילו הכהנים מתגלים כביכול בכל הלוים, וממילא כך גם בדומה יש השפעה כללית יותר גם לכל בנ"י בהמשך. דבר זה קשור לכל בנ"י, שיש עבודת ה' גדולה בתמימות, שאז האדם נעשה שלם, כמו שמתרגם אונקלוס על "תמים" = 'שלים' (ות"י: 'שלמין'), מעלה גדולה זו מתעלה ומתחזקת יותר כשיש את עבודת ה' כראוי במקדש, ולכן זה בא לפני זה, לרמז על הקשר ביניהם, שהרי התורה אומרת לאחר הציווי של "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שלא ישמעו לקוסמים אלא לנביא: “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך. נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון" וגו' (יד-טו) 'לא כן נתן לך וגו' – הקב"ה לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים' (רש"י). האורים ותומים הם המעלה הכי גבוה בנבואה, וזה היה רק בבית ראשון כאשר היתה השכינה בשלמות, וכן הנובאה פחתה עד שנפסקה: 'והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א, ח) "וארצה בו ואכבד" וקרינן ואכבדה, מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש ואורים ותומים' (יומא כא,ב). 'וארצה בו ואכבד – חסר ה"א בנבואת חגי כתיבא ובבית שני משתעי קרא. ארון כפורת וכרובים – כוליה חדא מילתא, ושכינה לא שרתה בו, ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך' (רש"י). (וכן: 'א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים' וכו' [ב"ב יב,ב]) הרי שהנבואה והאורים ותומים קשורים לכח המקדש בשלמותו, ולכן העבודה במקדש קשורה למעלת התמימות של ישראל שמגיעים לשלמות כשיש נבואה ואורים ותומים בעולם. התמימות היא עבודת ה' גדולה מאוד, כמובא בספרי: 'תמים תהיה עם ה' אלקיך. כשאתה תם, חלקך עם ה' אלקיך. וכן דוד אומר (תהלים כז) "ואני בתומי אלך, פדני וחנני”. (תהלים מא) "ואני בתומי תמכת בי, ותציבני לפניך לעולם"'. וכן הביא רש"י: '"תמים תהיה עם ה' אלקיך" – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'. לכן זה כעין עבודת הכהנים, שכל בנ”י נעשים כעין סוג של כהנים בעבודת ה' בעולם, שעל זה נאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש“ (שמות יט,ו), ולכן נסמכה התמימות לעבודת הכהנים.