"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך" (דברים יג,יח). 'אמר רב חנא בר אדא: נתינים דוד גזר עליהם, שנאמר (שמואל ב כא, ב) "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה" וגו'. מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב (שמואל ב כא, א) "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה" … ולא מצאו. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. מיד "ויבקש דוד את פני ה'”, מאי היא? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים … "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים"; "אל שאול" – שלא נספד כהלכה. "ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים" – וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן … "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש" וגו' "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'” וגו'. מיפייס, ולא פייסינהו. אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'; כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' וכו' (יבמות עח,ב-עט,א). ביר' מובא ששאול דווקא כן גרם להרג בגבעונים: ' … שלח דוד וקרא להם; מה לכם ולבית שאול? אמרין ליה: על אשר המית ממנו ז' אנשים: שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, וחזן וסופר ושמש' (יר' קידושין ד,א). בפשטות זה מחלוקת בין הבבלי והיר' האם שאול המית או שלא. אולם אפשר בפשטות שגם בבבלי מודים שמתו מהגבעונים, שלכן היה ראוי שינתנו בני שאול להריגה כעין נקמת דם, שאילו רק כאילו הרגם, אז מדוע שימותו ממש, שיחייבם בגלות וכדו' (כנגד שגרם לגבעונים שלא יוכלו לחיות במקומם ויגלו, או בגלות יחסר להם העזרה והשימוש בקרוביהם, כעין שהעיר נוב [ואנשיה] נעשתה חסרה לגבעונים)? לכן נראה שאף הבבלי מסכים שמתו בעקבות מעשה שאול, אלא ששאול לא הרגם ישירות, אלא מתוך שנוב הושמדה זה גרם בעקיפין למיתה בגבעונים (שלא יכלו להתפרנס ולהתקיים כמקודם וכך נגרם שמתו שבעה מהם), ולכן רצו מיתה כנגד זה (וזהו גם פשוטו של מקרא, שנאמר ששאול המית). כך שמצד אחד אכן מתו גבעונים, ומצד שני שאול לא הרגם ממש. הלימוד למידת הרחמנות שיש בבנ"י נלמד מהנאמר בעיר הנדחת, כך שזה ממש כרמז להבדיל מהגבעונים שהתברר שהם אינם חלק מבנ"י, שאין בהם את מידות בנ"י, בהקשר לעיר שהמיתו את יושביה, שזה כעין רמז מעיר הנדחת לעיר נוב שהושמדה; כאן (בעיר הנדחת) מתגלה בעקבות זה רחמנות, על אף המעשה ששייך בדר”כ למידת האכזריות – שהורגים ומשמידים הכל, בכ”ז כאן זה מגלה בנו את מידת הרחמים, ואילו בגבעונים התגלתה מידת האכזריות, שרצו נקמה ולהרוג על שמתו להם בעקיפין בגלל השמדת העיר. כך שזה מגלה מה הן מידותיהם של בנ"י לעומת הגוים. אולי לכן גם המצוה שבאה בתורה מיד אחרי עיר הנדחת זהו "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד,א-ב), שמודגש שאנו בניו של ה' – קדושי עליון, לעומת שאר האומות שאין בהם את המעלות שיש בנו (וזה קשור למיתה, שבכך מתגלה בגבעונים שהם אינם חלק מבנ”י הקדושים). מניין ליר' ששאול המית (או גרם למיתה) של שבעה? בפשטות למדו מכך שהגבעונים רצו להרוג שבעה: “ינתן [יתן] לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' ויאמר המלך אני אתן" וגו' (שמואל ב כא,ו). למד היר' שזה כעין מיתה כנגד מיתה, וממילא סימן ששאול הרג שבעה. אולי ע"פ זה אפשר לחזק את דברנו שגרם למיתה (ולא המית ישירות), שלכן יש קרי וכתיב: ינתן \ יתן, "יתן" זה נתינה ישירות ממנו, ו"ינתן" זה כללי ולאו דווקא ישירות ממנו. שבכוונה בכתיב שונה ל"ינתן", כדי לרמוז כנגד המיתה שלהם (שהרי כנגד זה ביקשו מדוד נקמה), שמתו בגלל שאול אבל לא מתו ישירות ממנו, אלא מתו בעקיפין – בעקבות מה שעשה, ולכן נכתב בכתיב "ינתן" (שזה כללי ולא ישירות) לרמז שמתו בעקיפין ולא ישירות מהמלך. אולם מניין ליר' החלוקה של שנים שנים ושלושה בודדים? אולי אפשר שדרשו את הפס' של הנמסרים למיתה: “ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי" (שם,ח). שמוזכרים שנים של רצפה, וחמשה של מיכל, אולם מיכל לא היתה נשואה לעדריאל? מובא בגמ': ' … ור' יהושע בן קרחה נמי הכתיב "את חמשת בני מיכל בת שאול"? אמר לך רבי יהושע: וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה! מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה, ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' (סנהדרין יט,ב). ממילא נרמז שמיכל עזרה בגידול ילדי מירב (שגם זה קשור לענייני החסד, להבדיל מהגבעונים), שזה רומז למעשים טובים, ולכן כעין רומז לשלושת מידותיהם של ישראל (להבדיל מהגבעונים), לכן למדו כרמז בזה על שלושה כשלעצמם. לכן דרשו שהיו שני חוטבי עצים ושני שואבי מים, כנגד שבני רצפה היו שנים, ולכן זה כרומז לאנשים הפשוטים (להבדיל ממיכל שעשתה חסד, וכן היא היתה נשואה לדוד … כך שיש בה מעלה), שזהו שאנשי גבעון היו חוטבי עצים ושואבי מים, ולכן כנגד זה נרמז בשנים כנגד כל סוג, כעין שלרצפה שנים, וכך בבני מירב יש בהם שנים שכנגד הפשוטים, ועוד שלושה שכנגד רמז במיכל שעשתה חסד, ולכן שלושה בעלי מעלה, ולכן כנגד זה למדו 'חזן וסופר ושמש'. (אולי למדו כרמז שעשתה חסד, ובארמית בתחילת מילה האות ש' מתחלפת באות ד', שלכך רמזו בר"ת של חס"ד: ח'זן, ס'ופר, ש'מש [כחילוף מאות ד' חזרה לאות ש' בעברית, ההיפך מארמית]). אולי למדו על שלושה אלו כעין הסבר, איך זה שעד עכשיו לא שמו לב שהם בעלי מידות פגומות כ"ך? לכן למדו שהיו בהם אנשים שהיו מתנהגים כראוי והם השפיעו לאחרים, אבל עכשיו הם מתו, ולכן התפרץ אצלם האכזריות וחוסר המידות הטובות. לכן אמרו כנגד שלושת המידות: כנגד רחמנים אמרו חזן, כיון שעל החזן להיות מתחזק ברחמים, כיון שבתפילה כחזן הוא צריך להתחזק בכח כעין יוצא למלחמה (ראה ב'מועדי ישראל' – 'המסתורין של יום הדין של ר"ה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שזה ההבדל בין תפילה של אדם על עצמו לבין חזן המתפלל לציבור), לכן צריך שיהיה בו כח חזק של רחמים, שלא ימשך אחר מעשה הכוחניות בתפילה כמלחמה, שזה גורם לאכזריות (ואף מי שעושה כך כראוי מתחזקת בו מידת הרחמים, כעין הנאמר בעיר הנדחת [שמשם לומדים למידת הרחמים]), וכן עצם היציאה כמלחמה למען בנ”י בתפילתו זה בא ממידת הרחמים שיש בו על ישראל. כנגד ביישנים אמרו סופר, שהוא כעין ביישן, שהוא כותב את דברי הגדולים, ומחשיב את עצמו כבטל לגביהם. כנגד גמ"ח אמרו שמש, שהוא משמש בקודש ועוזר ומטפל במה שצריך, וממילא עושה תדיר הרבה גמ"ח. לכן בא היר' ואומר שכיון שמתו שלושת אלו, ממילא בטל הגילוי שנראו כעין בנ"י, כיון שאלו שמשכו אותם אחר המידות הטובות של בנ"י מתו, ונשאר רק הגילוי האמיתי שבהם, שאין בהם את מידותיהם של בנ”י.