בעניין לימוד התורה מצאנו דעה, שכאשר יהודי בא לשאול שאלה, עליו להקדים ולציין את אופייה של השאלה: אם זו שאלה למעשה, עליו לומר "מעשה אני שואל", ואם הוא שואל בעניין אחר מזה שעוסקים בו, עליו להקדים ולומר "שלא כעניין שאלתי". אולם דעה זו היא דעת יחיד, ואילו חכמים קובעים (וזו גם ההלכה) ש"אינו צריך, שכל התורה עניין אחד".

תפיסה זו דורשת ביאור. בתורה יש שישים מסכתות ושמונים ברייתות, והן שונות מאוד זו מזו. כמו-כן יש גדרים מיוחדים לכל אחד ואחד מהתחומים של התורה, עד שאין לומדים ענייני איסור מדיני ממון. בגמרא גם נאמר שאי-אפשר להקשות מדברי חכם אחד על דברי חכם שני, כי ייתכן שיהיו להם דעות שונות. איך אפשר אפוא לומר "כל התורה עניין אחד"?

נתן את עצמו

כאן באה לידי ביטוי הנקודה השורשית הפנימית של התורה, עצם התורה, שמעל לכל התחלקות. בנקודה הפנימית הזאת כל התורה היא אכן עניין אחד, ואין הבדל בין סוגיה תלמודית חמורה ללימוד אלף-בית על-ידי תינוקות-של-בית-רבן. רק כאשר ענייני התורה יוצאים מאותה נקודה פנימית ומתגבשים לתחומים נפרדים, נוצרת ההתחלקות בין ענייני התורה.

מהי אותה נקודה פנימית שהיא עצם התורה? זאת רמז הקב"ה בתחילת הפסוק הראשון שבעשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוקיך". הגמרא אומרת שהמילה 'אנכי' היא ראשי-תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי. אם-כן, עצם התורה היא אותה התלבשות של הקב"ה עצמו בתוך ענייני התורה.

ביטוי של העצם

לכן נפסקה ההלכה, שכאשר יהודי שבדרגת משה רבנו יושב ועוסק בעניינים החמורים ביותר שבתורה, ובא אליו ילד פשוט ושואל כיצד מבטאים אלף-בית – אמנם הפער ביניהם הוא מן הקצה אל הקצה, ובכל-זאת אין זה 'עניין אחר' אלא 'עניין אחד'.

הדגש הוא על האחדות – 'עניין אחד'. כל חלקי התורה מאוחדים בפנימיותם וכולם מבטאים נקודה אחת, את הקב"ה המלובש בתורה. וכפי שביאר הבעש"ט, ש"העצם, כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו". כשילד יהודי לומד אלף-בית הוא 'תופס' כביכול את הקב"ה עצמו, כי גם האלף-בית הוא ביטוי של עצם התורה.

בלי 'תכלית'

בדברים האלה יש תשובה לשואלים מה יתווסף להם מלימוד של עוד שעה בתורה. להבנתם, מעלת לימוד התורה היא כשאפשר להפיק ממנה 'תועלת' כלשהי, ולפחות לצורך ידיעת הלכה למעשה; אבל לימוד תורה ללא שום 'תכלית' אלא לשם הלימוד עצמו – אינו מתקבל על דעתם.

עליהם לדעת שעל-ידי לימוד התורה האדם מתקשר עם הקב"ה עצמו, עם 'אנא נפשי', עצמותו ומהותו יתברך ש'הכניס' את עצמו כביכול בתורה. אין מקום אפוא לחישובים של 'תכלית', אלא הלימוד עצמו הוא המטרה, מכיוון שעל-ידו 'תופסים' את הקב"ה והקב"ה אומר לאדם: "אבוא אליך וברכתיך" – הרעפת כל טוב בהרחבה אמיתית.

(תורת מנחם כרך לא, עמ' 50)