עצמת האש החזקה ביותר
נכתב על ידי ברוך עינב, 22/7/2021
בס"ד
המלאך גבריאל מתואר כ"אש דוחה אש" כשלעומתו רק הקב"ה מתואר כ"אש אוכלת אש" כמובא בגמרא, וכך ניתן להבין את אחד מתאריו של ד' יתברך מפרשתנו: "אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד) בצורה חדשה ועמוקה יותר, ואם הצטירה בעיני רוחנו תמונה בה הקב"ה מתגלה בין היתר גם בדמות של אש, כעת ניתן לעדכן אותה עם התכונה והמעלה שבכח האש הזאת לאכול ולנצח כל אש אחרת, הדרגה הגבוהה ביותר שיש בענין הזה כמו בכל דבר וענין שמיוחס ל-ד' יתברך.
המילה "עבירה" אותיות "בעירה" בחילוף אותיות, וכך יוצא שכאשר נפגש האדם שלומד את התורה הקדושה וחי על פיה עם נסיון ששולח לו היצר הרע שבקרבו באם יעבור עבירה ויחטא כלפי בוראו או יצליח להתגבר על יצרו, יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד איתו ביחס לחברו שאינו שומר תורה ומצוות ולכן נטול כלים רוחניים לצורך התמודדויות מעין אלו, מאחר והתורה משולה למים ועוד לפני שעת המבחן וגם בזמן אמת היא עוזרת לו לכבות את אותה בעירה פנימית שמתחוללת בקרבו מצד התאוות האסורות שמקורן ברובד הירוד ביותר שבו שמיוחס לנפש הבהמית ולסיטרא אחרא ששוכנת בו, ומונעת מכל דליקה אפשרית מצד הטומאה מלפרוץ באופן זה או אחר.
בכל אדם בוערת אש באופן קבוע או שהיא מצד הסיטרא קדושא או מצד הסיטרא אחרא ח"ו והדבר תלוי בו, באורחות חייו, במלחמתו עם היצר הרע, בעבודת המידות שלו ובהחלטותיו, שהרי כל אדם מורכב מארבעה יסודות כשאחד מהם הוא אש, ויותר מכך האדם נברא בצלם אלוקים ונשמתו היא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כסא הכבוד. ככל שהאדם לומד יותר תורה ומקיים יותר מצוות בצורה מהודרת יותר, הוא מתקן בכך את מידותיו, מתעלה בקדושה ויראת שמים, מתבטל ל-ד' יתברך בכל המובנים, ובתוך כך אף האש שבקרבו מקבלת גוון עליון ואלוקי יותר מצד הסיטרא קדושא, וכעת ניתן להבין שכאשר נפגש האדם עם אש מצד הטומאה שמנסה להכשילו ולשדלו לעבור עבירה או להיכנע לתאוה אסורה, אותה אש אלוקית מצד הסיטרא קדושא שבוערת בקרבו ועומדת לזכותו, מכח כל עבודת ד' שלו ולימוד התורה בפרט שמלאה בשמותיו ד' יתברך מהב' של בראשית עד הל' של ישראל בפרשת "וזאת הברכה" שחותמת את התורה, והיא מגנה עליו, אוכלת את אותה אש מצד הסיטרא אחרא שמנסה להתגנב אליו, מונעת ממנה כל אפשרות לקנות אחיזה בקרבו ומכלה אותה.
ויתכן לומר שכשם שיש שני סוגים של גהינם, אחד של אש למי שעבר עבירות בריתחא דטומאה ואחד של קרח למי שעבד את ד' בקרירות, שהרי צ"ח הקללות מיוחסות למי שאמנם עבד את ד' אך ללא שמחה, כדכתיב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), כך יש גם שתי בחינות שונות של אש ומים שהתורה נמשלה לשניהם, שכל אחד מהם מתאים יותר כדי להתמודד עם כל נסיון וסכנה בהתאם לסוגם ואופים. ויתכן לומר שכאן זה עובד ההיפך היינו שמי שניגש למצוה מסוימת בקרירות, דוקא האש מתאימה יותר כדי לחמם את לבו לאהבת בוראו ולהדליק אותו לקיום המצוה בשמחה והתלהבות, ולעומת זאת אם ניצב בפניו נסיון של עריות, כעס, שנאה או מחלוקת לדוגמא שהם בחינת אש של טומאה אז נעשה שימוש דוקא במים שמכבים את אותה אש טמאה. למרות שהדבר לא מוכרח מאחר והקב"ה שרק עליו נאמר שהוא אש אוכלה הוא יכול לכבות כל אש עם האש שלו.
כשם שיצר ד' יתברך כמעין בטן בתוך אינסופיותו ובתוכה ברא את כל הבריאה המפוארת שאנו מכירים, כך ניתן לדמות את יכולתו ליצור כמעין בלון אויר בתוך כל אש גדולה וחזקה ככל שתהיה, וכך לדוגמא הציל את אברהם אבינו מכבשן האש אליו זרק אותו נמרוד, ובה שהה שלושה ימים, מאחר ומרד בו ובאמונתו הכפרנית לה היו שותפים אנשים רבים וביניהם גם תרח אביו, וכמו כן הציל גם את חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש אליו זרק אותם נבוכדנצר לאחר שסירבו לעבוד עבודה זרה והיו מוכנים למסור את נפשם לכבוד ד' יתברך, ומהמופתים האלה נהיה קידוש ד' גדול, כשהמכנה המשותף שלהם הוא האמונה והבטחון המוחלטים שהיו לכל הארבעה ב-ד' יתברך יחד עם היכולת להתעלות מעל לטבע, השכל וההגיון האנושיים ולזרוק את עצמם על הקב"ה ללא כל ספקות ושאלות, וכך פעל איתם הקב"ה מידה כנגד מידה וכמו שהם נהגו אף הוא יתברך שינה עבורם את חוקי הטבע, שנאמר: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), שאמונתו מהוה מדד לכך שהוא מצליח לחיות במושגים של העוה"ב כבר בעוה"ז ולהתחבר לצד הנצחי והאינסופי שבהוי'ה שקיים גם בקרבו, ובכך הוא מכין לעצמו תשתית נצחית ובורא לעצמו עולמות מפוארים ואינסופיים להם יזכה בעוה"ב.
"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", אל תקרא "יחיה" אלא "יחייה", שהרי אמונת הצדיק ובטחונו המוחלט ב-ד' סוחפים המוני בני אדם לאהוב, להאמין ולדבוק בו יתברך, ובכך גם הם זוכים לחיים והכונה ב"חיים" היא לא רק לאותה תקופה מזערית של כמה עשרות שנים בהם חי האדם בעוה"ז אלא לחיי הנצח והאינסוף להם הוא יזכה במידה ויצליח להתגבר על יצרו ולדבוק ב-ד' יתברך, שנאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ-ד' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) ומכאן מובנת הגמרא במסכת ברכות יח שכותבת שהצדיקים אף במיתתם קרויים חיים ולעומתם הרשעים אף בחייהם קרויים מתים.
ונביא כאן את הגמרא בקידושין (ל:) שתעזור לנו להבין טוב יותר את התמונה:
"תנו רבנן: "ושמתם" (דברים יא, יח) - סם תם, נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו (בראשית ד, ז), שנאמר: "וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (שם), ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" (שם), ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (שם). תנו רבנן קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: "וַיַּרְא ד' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו, ה), ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: "ד' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ" (שם לז, לג). תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ד' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג, כט), אם אבן הוא נימוח, שנאמר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א), ואומר: "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט)".
יוב יד, יט)".
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
