"אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם" (דברים א,כח). 'הרימונים משימסו. רבי זעירא בשם רבי יסא: משיתמעך האוכל תחת ידיו. רבי יודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי: משיכניסו מחצה. רבי יונה בעי: דילמא מן רבנין דאגדתא הוא שמע לה, (דברים א) "אחינו המסו את לבבינו" – פלגין לבבינו' (ירושלמי מעשרות א,ב). 'וכתרגומו: תברא ית ליבנא, ששברוהו וחלקוהו לשנים. ובירושלמי כאן בא ענין זה לפרש לשון המשנה במעשרות (פ״א מ״א): מאימתי הפירות חייבין במעשרות? הרמונים משימסו, ופירש חד מ״ד משימסו – משיתרככו ויתמעכו, ר״ל כל שהגיע הרמון לשיעור זה נתחייב במעשר, וחד אמר משימסו – משיתפלגו, ר״ל משיגיעו לבישול המחצה שלהן, ומביא ראיה מלשון פסוק זה דהמסו פירושו פלגין לבבנו וכתרגום אונקלוס. וצ״ל דמאן דמפרש משימסו משיתמעכו יפרש לשון פסוק זה ג״כ במובן זה שמעכו את לבבנו, כלומר שעשאוהו רכיך וקליש, והנה אנו קיי״ל כמ״ד משימסו – משיתמעכו, ולפי״ז צ״ע על אונקלוס שלא פירש הלשון המסו כפי הפירוש שקיי״ל לדינא, והיינו רככו ומעכו את לבבנו, כמבואר, ובעלמא מצינו בכהאי גונא שנזהר אונקלוס לתרגם ע״פ תוצאת הדין. ואולי הכונה גם לההוא מ״ד: המסו את לבבנו – פלגון לבבנו, כלומר היו לפלגי מים' (תורה תמימה בפס'). האפשרות שמעלה הת”ת שזה מלשון פלגי מים דחוק מאוד מצד פשט היר', מה גם שאונקלוס במפורש לא למד כך אז ודאי שיש לפרש את היר' כפשוטו מלשון לחצות. בפשטות י"ל שהאונקלוס תרגם כמ"ד שאינו להלכה, כיון שכאן אין זה להלכה אלא רק כסיפור בעלמא, ולכן לא חש לדקדק דווקא כהלכה. בנוסף נראה שכיון שמדובר על אנשים שיצאו חמושים ממצרים ('וחמושים – אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל" – (יהושע א) "ואתם תעברו חמושים". וכתיב (יהושע ד) "ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא"' [מכילתא שמות יג,יח]) אז קשה להעמיד שממש המיסו את לבבם, ולכן יותר נראה שמתאים לומר שנאמר מלשון חילוק, שנשבר ליבם. בנוסף, כיון שמדובר שבנ"י אומרים זאת באהליהם, שזה בינם לבין חבריהם וקרוביהם: “ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו. אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם" (פס' כז-כח), אז בדר"כ אנשים לא מזלזלים בעצמם שנמס ליבם, שזה נראה על רפיסות גמורה, לכן מתאים יותר לומר שהכוונה שאמרו ששברו את ליבם, שזה פחות חמור. אולי יש להביא לכך רמז מדברי רבי יונה שמביא את הפס': 'רבי יונה בעי: דילמא מן רבנין דאגדתא הוא שמע לה: (דברים א) "אחינו המסו את לבבינו" – פלגין לבבינו', משמע ששיטת ריב"פ שהכוונה למחצה שמע זאת מהלימוד בפס', שזהו כתרגום אונקלוס, שזה כעין דברי אגדה שזה על סיפורי התורה וכדו', אבל להלכה לא שמע זאת על דברי המשנה, שהיא הלכה. כך שמשמע שלכו"ע בפס' למדו שהכוונה לשבירת הלב ולא להמסתו, אלא שחלקו האם בדברי המשנה השתמשו בהתאם לנאמר בחטא המרגלים או שלא. נראה שבכוונה חז"ל הביאו בלשון שמזכיר את הדברים שנאמרו בחטא המרגלים (בין אם אותו דבר בדיוק [כריב"פ], ובין אם שמזכיר זאת בלשון אע"פ שמשמעותו אחרת [כר”ז]), כדי לרמז על קשר לא"י, שהדברים שנאמרו ברימונים זה קשור למעשרות, כך שזה גילוי בקשר לא"י (תרו”מ זה מצוות התלויות בארץ), ולכן הביאו גם רמז על קשר למעלת א"י. ברימונים מודדים את הגודל של השבר בכלי שהוא מטהר את הכלי מטומאתו: 'כמה שיעור השבר שישבר בכלי עץ או כלי עצם ויהיה טהור? כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. כיצד? משינקב הכלי במוציא רמון טהור' וכו' (רמב"ם הל' כלים ו,ב). ולכן אמרו חז"ל ברימון כשדיברו על קשר לא"י (מעשרות), רמז לקשר לכניסה לארץ (שזהו כלשון שנאמר בחטא המרגלים), לרמז שבא"י יש קדושה המטהרת את היושבים בה: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון" … אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב,מג) "וכפר אדמתו עמו"' וכו' (כתובות קיא,א [וכן הביא הרמב”ם הל' מלכים ה,יא]). אולי גם בא לרמז על קשר לחטא המרגלים, שיש הטוענים נגד העליה לא"י בטענות שהאנשים חוטאים בארץ (שזו היתה הטענה המרכזית נגד העליה לארץ – בשל שיש כאן 'ציויינים'), לכן באו חז"ל ורמזו שכל אמירה נגד א"י זה משורש חטא המרגלים, גם בטענות שיש כאן חוטאים טמאים כביכול, שלכן רמזו חז"ל בקשר למרגלים בענין של רימונים, שקשור לטהרה של כלי טמא.