"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה"

(במדבר כז, טו-טז)

בפרשת השבוע מבקש משה רבינו מה' למצוא לו יורש. בקשתו זו של משה רבינו מגיעה לאחר סיפור בנות צלפחד שרצו לרשת את נחלת אביהן בארץ ישראל. מסמיכות זו מסביר מדרש חז"ל המובא אצל רש"י בפרשה (במדבר כז, טז): "כיון ששמע משה שאמר לו המקום, תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדלתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כך עלתה במחשבה לפני".

משה רבינו נכסף לראות את אחד מבניו, גרשם ואליעזר, מתמנה במקומו למנהיג העם, אך לא כך רצה ה'.

איך להסביר את כישלונו לכאורה של משה בגידול צאצאיו - בנים שלא התאימו להנהגה, ובנוסף בספר שופטים מסופר על נכדו של משה (בנו של גֵּרְשֹׁם), יונתן, שהידרדר לעבודת אלילים?

(אחת התשובות שהציעו חז"ל נוגעת לכך שמשה גר לאחר נישואיו אצל חותנו יתרו, שהיה אז כהן לעבודה זרה. משהו בהשפעה המדיינית שספגו ילדי משה התגלגל לנכדו).

כמה מגדולי האישים בתולדות ישראל לא הצליחו בחינוך כל ילדיהם. אברהם אבינו הוליד את ישמעאל, יצחק ורבקה הולידו את עשיו, שלמה המלך הוליד את רחבעם, שמנהיגותו הרת האסון גרמה לפיצול הממלכה, חזקיהו, מגדולי מלכי יהודה, היה אביו של מנשה, מן הגרועים שבהם.

לא כל ההורים מצליחים עם הילדים כל הזמן. וכי ייתכן אחרת? הרי כולנו חופשיים. כולנו יכולים, במידה מסויימת, לבחור מה להיות. הגנים שהורינו הורישו לנו, ודרך גידולנו וחינוכנו בביתם, אינם ערובה לכך שנגדל ונהיה האנשים שהורינו רוצים שנהיה.

היהדות מציבה את ההורות, את החינוך ואת הבית במרכז מערכת הערכים שלה. אחת מחובותינו הראשונות היא להבטיח שילדינו יכירו את מורשתנו הדתית וידעו לאהוב אותה. אבל לפעמים אנחנו נכשלים. ילדינו הולכים בדרכם שלהם שאינה דרכנו. אם זה קורה לנו, אל לנו לתת לרגש האשמה לשתק אותנו. לא כל אחד מצליח עם כל ילדיו - גם לא אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך.

שני דברים הצילו את משה והוציאוהו מכלל טרגדיה:

א. בספר דברי הימים א' (כג, טז) בנו של גֵּרְשֹׁם קרוי לא יונתן אלא שבואל "בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר. בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל" - וחז"ל הסבירו שהוא יונתן, ששב אל ה'. הנה כי כן, גם אם ילדנו מרחיק לכת עד אל הקצה, עדיין יש תקווה שברבות הימים ישוב.

ב. ברשימת יוחסין קצרה המופיעה בספר במדבר (ג, א-ד) היא פותחת במילים: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", אך למרבה הפלא מפרטת רק את תולדותיו (צאצאיו) של אהרון. חז"ל הסבירו שהיות שמשה לימד את ילדיו של אהרון, הם נחשבים לילדיו. ומכאן למדו חז"ל שתלמידיו של אדם הרי הם כילדיו.

לא כולנו זוכים בילדים. גם אלה מאיתנו שזכו, ואפילו אלה מאיתנו שלא חסכו מאמץ להנחיל לילדיהם את ערכיהם ומורשתם - לא תמיד זוכים שילדיהם הולכים כל הזמן בעקבותיהם. לפעמים ילדינו יוצאים, לתמיד או לזמן מה, לדרך משלהם. ובכל זאת, כולנו יכולים להשאיר בעולם משהו שימשיך לחיות אחרינו:

א. יש העושים זאת בדרכו של משה רבינו - מלמדים את הדור הבא, מכשירים אותו ומטפחים אותו.

ב. יש העושים זאת ברוח מימרת חז"ל (מובא ברש"י לבראשית ו, ט): "שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" - מעשינו הטובים הם צאצאינו שאנו משאירים אחרינו.

אם ילדינו ממשיכים בדרכנו - עלינו להכיר לה' תודה. אם הם מגדילים עשות ומיטיבים מאיתנו ללכת בה - עלינו להודות לה' באופן מיוחד.

אך כאשר הם בוחרים בדרך אחרת, שומה עלינו להיות סבלנים, ולזכור שלאיש הגדול ביותר בעמנו בכל הדורות קרה דבר דומה עם נכדו - ועל כן לא לוותר על התקווה. לבסוף נכדו של משה חזר.

המילים הכמעט אחרונות בנבואתו של אחרון נביאנו, מלאכי, הן החוזות (מלאכי ג, כד): "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

המתרחקים עוד ישובו לחיקנו באמונה ובאהבה.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"