פרשת פנחס - פרשת המקדש

פנחס - צמיחת חשמונאים בדורנו - כיצד?

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

 

 

אין לך כמעט בית בישראל שלא ידליקו בו נרות חנוכה וילוו את ההדלקה בשירת - 'הנרות הללו אנו מדליקים… על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו… על ידי כהניך הקדושים'.

                ואנו שואלים את עצמנו: היתכן שיקומו אף בקרבנו חשמונאים צעירים – כהנים קדושים, והם יהיו מעטים וחלשים – ועם זאת, ירימו את נס המקדש, יבואו בשעריו וידליקו נרות בחצרות הקודש כבעבר?

                קיימת לכך תשובה מקובלת: המקדש אינו ענין פרטי, של כמה בודדים בעם, המקדש הוא של כלל ישראל. לא יעלה על הדעת שיקום קומץ צעירים ויתחילו בעבודת המקדש על דעת עצמם. לא יתכן, שיקום מישהו ויתחיל בעבודת המקדש לפני שיש הסכמה כלל ישראלית סביב בנין הבית וחידוש העבודה בחצרותיו. מסתבר, שהתפיסה הזו לא היתה מוכרת לחשמונאים.

הם היו קומץ בעם. העם ברובו נהה אחרי היוונים ותרבותם. העם השתתף בחגים היוונים, העם בהמוניו נהר אל האיצטדיונים להתבונן במשחקי ההתעמלות האולימפיים. העם  הקריב זבחים לאלילי יון, רוב העם חדל מלשמור שבת, חדלו מלמול את בניהם. במלה אחת – 'מתיוונים'.

מתיתיהו הזקן קם כבודד והרים את נס המרד, נס המקדש. בניו הצעירים המשיכו אחריו גם אחרי מותו. שלש שנים נמשכה המלחמה, כשרבים מן היהודים המתיוונים מסייעים ליוונים ברדיפתם אחר החשמונאים.

בכל מקום בואו נאלץ יהודה המכבי להרוס מזבחות שהוקמו לכבוד אלילי יוון, אף את הבנים הערלים 'מל בחוזקה' (חשמונאים א, ב). החשמונאים נאבקו לא רק ביוונים אלא גם במרשיעי ברית מקרב אחיהם היהודים.

בשיא הצלחתם מנו החשמונאים לא יותר מאשר עשרת אלפים לוחמים, שכן, העם ברובו לא היה איתם.

כך – בניגוד לאוירה שהשתלטה על העם - נכנסו אותם חשמונאים צעירים למקדש השרוף וההרוס. הם לא המתינו להסכמה של העם. מיד עם כניסתם החלו בעבודה, חנכו את המזבח והדליקו נרות בהיכל. לא היו אלה, אלא קומץ  צעירים נחשונים אשר קמו ועשו מעשה וחידשו את העבודה במקדש. שנים רבות של מלחמה ומאבק עברו גם לאחר חנוכת המזבח; יהודה המכבי נהרג, יוחנן נהרג, יהונתן נהרג, ונפלו במערכה זה אחר זה על קידוש השם. שמעון זכה לימי רגיעה ושקט יחסי. זמן רב נמשך המאבק עד שהעם שב ליהדות שלימה ולקיום המצוות האמורות במקדש, ועד שהופיעה תקופת הזוהר של ימי בית שני.

 על כך אנו עומדים ושרים זה אלפיים ושלש מאות שנה, על אותו קומץ נחוש שהחזיר עטרה ליושנה. אלה הם – 'כהניך הקדושים!'

והשאלה במקומה; האם יכולים אנו לראות בדורנו צמיחת חשמונאים חדשים אשר יקימו את המקדש מחדש?

צריך להכיר במציאות, נכונות ההקרבה על קידוש השם, עומעמה בדורנו, דור שאמון על נוחיות ומותרות, דור שנכבש על ידי התרבות המערבית, ובעיקר דור שלמד את אומנות ה'הכלה': ניתן להכיל מציאות, שהשבת הפקר במדינה, ניתן להכיל מציאות שההנהגה חילונית, ומותר בתנאים מסוימים לתמוך במהלכיה המנוגדים לתורת משה. יהודים שומרי מצוות נהנים להיות 'זנב לאריות' במקום להיות 'ראש לשועלים' ולקום ולהנהיג את מדינת היהודים. יהודים הכואבים כאב אמיתי את נפילת הדור, מפחדים להתאחד ולהנהיג את המדינה.

שוכחים דבר עיקרי, שלרגלי הר סיני נכרתה ברית עם ישראל על שמירת המצוות לדורות, תוך קנאות ומסירות נפש. שוכחים את ברית משה, באומרו (שמות כד, ג): "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!... ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה".

כמו בכל ברית, יש בה התחייבות הדדית. וראה ויקרא רבה (פרשה ו) שם קיבלו ישראל על עצמם את קיום המצוות בברית ושבועה לדורות, וכלשון המדרש: "מלך כשהוא משביע את לגיונותיו אינו משביען אלא בסייף, שכל העובר על התנאים הללו יהא הסייף הזה עובר על צוארו. לפיכך נאמר (שמות כד): 'ויקח משה חצי הדם'... הוא נשבע להן - והן נשבעו לו... וכיון שעברו על תנאי הר סיני אמר להם הקב"ה (ויקרא כו, טו): [הפרתם את הברית! לפיכך]: 'אף אני אעשה זאת לכם'!"

חז"ל במדרש באו ללמדנו, את המחוייבות של עם ישראל למסור את הנפש על מצוות ה', כחיילים מושבעים למלכם, חיילים הנלחמים בנאמנות עד טיפת דמם האחרונה (וראה בספרנו סנהדרין הגדולה פרק כד, שם הרחבנו בעניין ברית זו ומשמעותה). כבר אמרו חז"ל: "כל מצוה שמסרו ישראל את נפשם עליה נתקיימה בידם". מתתיהו ובניו מסרו את נפשם על המקדש, הם הלכו בדרכו של פנחס שקינא לה' אלוקיו.

 

 

שבת שלום