"ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים בערבת מואב" (במדבר לג,מט). '"מבית הישמת עד אבל השטים" – כאן למדך שיעור מחנה ישראל י"ב מיל, דאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו' (רש"י). ' … ר"א בן פרטא אומר: אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן, מן מפיגן. אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזניך"? לאחר שסרחו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות, דכתיב (במדבר לג, מט) "ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים", ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא תלתא פרסי. ותנא: כשנפנין, אין נפנין לא לפניהן ולא לצדדיהן אלא לאחוריהן' (יומא עה,ב). 'תני: אסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל, כמחנה ישראל. ומה טעם? (במדבר לג, מט) "ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב”' (יר' גיטין א,ב). גודל מחנה בנ"י הוא י"ב מיל, שזה שלוש פרסאות. מדוע דווקא כאן נלמד דבר זה? נראה שהתורה בכוונה רמזה על גודל המחנה דווקא כאן, כיון שכאן זה המיקום לקראת הכניסה לארץ, זו החניה האחרונה שנאמרה במסעות, וצמודים לארץ ישראל (“ויחנו על הירדן"). וכן ממשיכה מיד התורה ומצווה על כניסה לארץ ומצוות ישוב א”י: “וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במתם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" וגו' (נ-נג). שכאן נאמר על הכניסה וכיבוש הארץ: 'עודם בירדן אמר להם יהושע דעו על מה אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר (במדבר לג, נב) "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" וגו'' (סוטה לד,א). וכן מצוות ישוב א"י: '"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'' (רמב"ן, פס' נג). כך שיש כאן דגש חזק על א"י, ולכן כאן ראוי לומר את גודל מחנה ישראל, כציבור של כלל ישראל, שהוא קיים רק בא"י, כמו שאומרת הגמ': 'אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' (הוריות ג,א). וכך מביא הרמב"ם 'אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא'ל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל' (ספר המצוות. עשה קנג) וכך הבין החת"ס את הרמב"ם: 'נראה מדבריו, כי אילו ח"ו לא ישאר שום ישראל בא"י, אפילו יהיו יושבים ישראל בחו"ל, מקרי כליון האומה ח"ו' (חת"ס יו"ד, רלד). [הביאו מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'קמעא קמעא' עמ' 245-246, ובעוד מקומות. וראה ב'תורת המועדים' – 'יום העצמאות לאור ההלכה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמביא גם את היר' בהוריות א,ב (שהוא כבבלי), ומהרמב”ם בפירוש המשניות: בהוריות א,א, ובבכורות ד,ג, וביד החזקה הל' שגגות יד,ב, שהרמב”ם אומר שקהל זה רק בנ"י שבא”י). לכן דווקא עכשיו, סמוך לכניסה לארץ, מתגלה על מחנה ישראל – שהוא כלל ישראל, לרמז שקהל בנ"י נחשבים רק מי שבא"י. מהלימוד על ממחנה ישראל למדו ביר' על דין הוראת הלכה בפני רבו, עד איזה מרחק מרבו אסור לו להורות, שזה מתאים בשורשו למה שבגמ' הביאו לדין הוראת בי"ד (שטעו בהוראת הלכה) שמתחשבים רק במי שבא"י, ששניהם (תלמיד המורה בפני רבו וטעות בהוראה) זו הוראה שקשורה לחטא. לכן שני הדברים קשורים בשורשם, ולכן נלמדו כאן. כמו כן נראה שבא לרמז שעיקר לימוד התורה הוא בא"י: '"וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד). לכן זה גם קשור ללמוד שהוטרחו לצאת לעשות את הצרכים שלהם רחוק, מחוץ למחנה, שזה בעקבות שפגמו במן (שהתנגדו לו) שהוא קשור ללימוד תורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא. שמות טז,ד). עוד נראה שרמז בפגיעה במן שהיו קודם כמלאכים, שכך בא"י אנו דבוקים בשכינה, כעין דוגמת מלאכים. ועוד שפירות א"י הם כעין המן (חסד לאברהם ג,כא) מלאים קדושת השכינה (ב”ח, או”ח סימן ר”ח). לכן נרמז מכאן על עניין שקשור לאכילה שבמן, לרמז על קשר למעלת פירות א"י הקדושים שהם כעין אכילת המן.