וידבר ה' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (במדבר לא,א-ב). '"מאת המדינים" – ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב) "אל תתגר בם מלחמה", אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. ד"א, מפני ב' פרידות טובות שיש לי להוציא מהם: רות המואביה ונעמה העמונית' (רש"י). הד"א ברש"י מובא בגמ': '(דברים ב, ט) "ויאמר ה' (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה (במדבר כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן לא כל שכן?! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית' (ב"ק לח,א-ב). הלשון 'שתי פרידות' וכו' קצת תמוה, שהרי ממואב יצאה רק רות, שהרי נעמה היתה עמונית אז למה מוזכרות יחד? עומד על זה תוס' ומסביר שזה הובא רק כדרך אגב: 'ואע"פ שמזכיר ב' פרידות, על עמון לא אצטריך אלא משום מואב' (תוס' ד"ה 'מואבים'). בגור אריה על התורה מסביר מצד מלכות בית דוד (שצריך את שתיהן יחד): 'שתי פרדות וכו'. בבבא קמא בפרק שור שנגח (בבא קמא לח ע"ב). אף על גב דלא בא ממואב אלא פרידה אחת, דהיא רות, דאילו נעמה העמונית מעמון היתה (שם), נקט בגמרא 'שתי פרידות' בשביל עמון ומואב, דסבירא ליה דמה שציוה על מואב ועמון הוא שייך זה אצל זה, כי ציוה עליהם שלא לעשות עמהם מלחמה (דברים ב, ט, יט), לפי שמלכות בית דוד על ידי שניהם יהיה, שהרי מדוד ורחבעם היה מלכות בית דוד. ולכך בגמרא נקט 'שתי פרדות', אבל באחד, דהיינו במואב או בעמון, אינו מעלה ומוריד, שעיקר שיהא מהם מלכות בית דוד בכלל. ולפיכך קאמר (ב"ק לח ע"ב) 'שתי פרידות שעתיד אני להוציא מהם'. תדע לך שעיקר הכוונה כן היה, שלא היה רחבעם כל כך צדיק שהקב"ה החיה אומה שלימה בשבילו, אלא עיקר הטעם שרצה הקדוש ברוך הוא להוציא מלכות בית דוד בכלל על ידי עמון ומואב. לכך נקט 'שתי פרידות שעתיד הקדוש ברוך הוא להוציא', לפי שבשניהם כונה אחת, לא בשביל דוד בלבד, אלא מלכות בית דוד. והתוספות (שם) כתבו שלא הוצרך לומר 'שתי פרידות טובות', אלא 'פרידה אחת'. ולפי מה שפירשנו למעלה אתא שפיר. וכן מוכח עוד, דקאמר התם שהחיה הקדוש ברוך הוא ב' אומות כדי שיוציא מהם ב' פרידות, ולא היה לו לומר אלא שהקדוש ברוך הוא החיה שתי אומות כדי שיוציא מכל אחת פרידה אחת מהם, דלא הוי ליה להוציא בלשון 'שתי פרידות', אם לא שנתלה אחת באחרת, שמע מינה כמו שאמרנו למעלה, כי שניהם דבר אחד וענין אחד' (גור אריה במדבר לא,ב). אולי אפשר לומר שבכוונה הגמ' אמרה כאן את שתיהן, לרמז שאם משה היה פותח במלחמה נגד מואב אז גם עמון היו מצטרפים אליהם, כיון שמואב ועמון קרובי משפחה (ששניהם מלוט). וכן שניהם קרובים לא"י ולכן מן הסתם חששו מבנ"י, כמו שנאמר כאן על מואב שהיו יראים, ולכן אם עכשיו בנ”י ילחמו בהם יראו זאת בני עמון כעין שבנ"י חזרו בהם ממה שקודם לא יצאו להילחם נגדם, כמו שעכשיו עושים למואב, ולכן היו מצטרפים למלחמה. ועוד שסיחון כבש מעמון ומואב שטחים שאותם בנ"י כבשו מסיחון (במדבר כא,כד ראה בראב”ע), ולכן אם בנ"י היו יוצאים להילחם במואב היו רואים זאת בני עמון כהזדמנות להצטרף למלחמה עם מואב כדי לגרש את בנ"י ולהחזיר את השטחים שבנ"י יושבים בהם עכשיו אחר שכבשו מסיחון. לכן אומר הקב"ה למשה שלא יצא להילחם במואב שאז יגרם שגם ילחם בבני עמון, וכך יצא שיכול להיות מצב שיהרוג את המשפחות שמהם יצאו בהמשך רות המואביה ונעמה העמונית. אולי אפשר ששני הפרושים ברש"י קשורים זה בזה, שמדוע זכו עמון ומואב שיצאו מהם גיורות שיהיו קשורות במלכות בית דוד? זהו שנאמר כאן שמדיין התערבו במה שלא קשור אליהם, אבל מואב חששו מבנ"י, והנה אמנם בנ"י חטאו עם בנות מואב, אבל לא מצאנו שהמלכים הפקירו את בנותיהם כמו שעשו בני מדיין. שזהו אולי שנאמר "כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור" (במדבר כה,יח), שמודגש שמדיין הם הצררים שהתנכלו, שמשמע שהם העיקר, ולכן גם מודגש שאפילו הפקירו את בנות המלכים – כמו שהוכח בכזבי. ממילא משמע שבני מואב מצד עצמם לא כ"ך רצו והתלהבו בכך, שדווקא מדיין היו מוכנים לעשות הכל כדי לפגוע בבנ"י, ואילו מואב פעלו רק מפחד וגם אז לא עשו בלי גבול, שלא הפקירו את בנות החשובים. ולכן זה מראה שיש בהם קצת צניעות שלכן ראוי שמהם יצא מי שידבק בבנ"י, וממילא זה גם מגלה על בני עמון שבהם יש בשורשם יותר צניעות, שכך מוכח בשמותיהם: 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה. דאילו בכירה דקאמרה "מואב" אמר לו הקב"ה למשה: (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו. צעירה דקאמרה בן עמי, א"ל הקב"ה למשה: (דברים ב, יט) "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם" כלל, דאפילו אנגריא לא תעביד בהו' (ב"ק שם). שאולי הגמ' בכוונה הביאה זאת לאחר שהביאה שלא להילחם במואב בגלל רות והזכירה גם את נעמי, שזה בא לומר שזה מגלה על זה, שבשניהם יש שורש של צניעות שיבוא לידי גילוי בעתיד ברות ונעמי שלכן יהיו ראויות להדבק בבנ"י.