"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם. ועשיתם אשה לה' עלה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במעדיכם לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר או מן הצאן. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד" וגו' (במדבר טו,א-ה). לאחר סיפור חטא המרגלים מביאה התורה את הדינים של נסכים, ואח"כ חלה, מדוע? בפשטות בשניהם נאמר שהם מתחילים מזמן ההגעה לארץ, כך שאפשר שזה כמו הרגעה של הקב"ה, שאע"פ שלא יזכו להיכנס לארץ, בכ"ז בניהם כן יזכו להיכנס ולקיים את המצוות האלו. כך מובא במדרש: 'כך פתח ר' תנחומא בר אבא בשם רבי חנינא אחיו של ר' אחא ב"ר חנינא: זאת הפרשה של נסכים שנא' "או לאיל תעשה מנחה ויין לנסך חצי ההין", ומכאן ואילך "והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", הרי חלה למטה ונסכים למעלה. לפיכך פתח ר' חנינא (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך", מהו "כי כבר רצה האלקים את מעשיך"? "אכול בשמחה לחמך" זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך" זו פרשת נסכים, מהו "כי כבר רצה" וגו'? זו הכנסת ישראל לארץ, שנא' "כי תבאו אל הארץ" וגו' (במדבר רבה יז,ב). מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר ('בארץ לא זרועה' – 'מה היה באמת חטא המרגלים') שיש לימוד גדול בשני אלו לאחר חטא המרגלים, שהמרגלים חטאו בכך שחשבו שבארץ יהיו מנותקים מהקדושה, לכן מביאה מיד התורה נסכים וחלה, שמרמזים שדווקא בא"י כשמתנהגים בדרך העולם הגשמי (להבדיל מהמדבר שהיו במעמד רוחני מנותק מהגשמי, שלכן ראו המרגלים בכניסה לארץ הגשמית ריחוק מקדושה) אבל ע"י הדרכתה של תורה, זהו רצון ה' האמתי. שזהו חלה "חלה תרימו תרומה", שמרימים מלמטה למעלה, ואילו נסכים זה הורדה מלמעלה למטה – יציקה, שע"י ירידת הקדושה מהשמים לארץ – ע"י התורה שירדה משמים, אנו מעלים את העולם הארצי לה' (ראה שם). אולי אפשר להוסיף שהמרגלים טענו נגד הארץ: “ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" וגו' (במדבר יג,לב), שהארץ גורמת למיתה, שאי אפשר לחיות בה כראוי, ובנוסף גם גורמת להיות גשמיים גסים, אנשי מידות גדולים שהגשמיות מאוד נוכחת בהם, שזה מרחיק מהקדושה. לכן עונה לטענתם התורה בנסכים וחלה, שנסכים קשור לקרבנות, שבזה באה התורה ואמרה שבא"י יש קשר לקדושה גדולה (שזהו הנכסים שמהכניסה לארץ "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם"), של קירבה עצומה לה', וזהו נכסים של מנחה (חיטה) ויין (גפן), כנגד חטא עץ הדעת: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). [אולי השמן בנסכים הוא כנגד התאנה, שהיא מתגלה ע"י שכיסתה לצניעות, בשל שגרמה לחטא שגרם לתאוות. ממילא אולי זית שהוא גורם לעידון הבשר כראוי ליפות את האשה, כמו שנאמר אצל אסתר: '“ששה חדשים בשמן המור". מאי שמן המור? ר' חייא בר אבא אמר: סטכת. רב הונא אמר: שמן זית שלא הביא שליש. תניא רבי יהודה אומר: אנפקינון, שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן את הבשר' (מגילה יג,א), שלכן זהו כעין תיקון, שבמקום לתאוות חטא, שמן הזית משמש גם לשימוש כעין תאווה (כעין התאנה שהחטיאה) – להתייפות, אבל לצד החיוב, כדי לחבר בין בני הזוג כראוי]. שבא"י מתחברים לקדושה ותיקון העולם, ולא להיפך כטענת המרגלים. על טענתם שגורמת למוות, שזה בעצם ההיפך מהאמת (שנאמר על א"י שמאריכה חיים: “למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" [דברים יא,כא], ראה בברכות ח,א) מביאה התורה דין חלה, שזה כשמכינים לחם, שהלחם הוא המאכל הבסיסי של האדם, שמחזקו ונותן לו כח, כך שזה ההיפך מטענתם שמפחית את כח החיות של האדם. עוד נראה שנגד טענת המרגלים נגד הארץ, באה התורה ולימדה שהקדושה בשלמותה חלה דווקא בארץ, שהלימוד תורה וקיום התורה באמתיותה ושלמותה זה דווקא בארץ (ראה ספרי עקב, פיסקא לז ו-מג). לכן נסכים מרמז על לימוד התורה, שזהו כנסכים שמועלה במזבח לשמים, כרמז לתורה שמקורה משמים, וכן האדם בלימוד תורה מתחבר עם חכמת ה' העליונה השמימית. חלה מרמזת על קיום מצוות התורה, שהן חלות בכל דבר שאדם נפגש בו בעולם, ולכן זהו לחם שנותן כח לאדם לפעול בעולם.