פרשת  שלח לך - מדוע כשלו המעפילים לראש ההר?

מאת: אהובה קליין

 [* הציור על הפרשה-נמצא- בבלוג: "בראי התנ"ך"]*

בפרשתנו , עם חזרת המרגלים למדבר סיני והוצאת הדיבה על ארץ ישראל- הוטל על חוטאים אלה - עונש כבד מאד- כפי שהכתוב מתאר:

"וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת- האָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה.  וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ.  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם, מְאֹד".[במדבר  י"ד, ל"ז –מ]

בהמשך מסופר על האנשים שלא נענשו -  הם החליטו לעלות  לראש ההר כדי להגיע בכל זאת לארץ המובטחת-כפי שהכתוב מתאר:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ - הָהָר לֵאמֹר:  הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.  כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:  כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם.  וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה". [שם , י"ד, מ- מ"ה]

השאלות הן:

א] במה חטאו  המעפילים לראש ההר?

ב] מה היו התוצאות של עליה זו?

תשובות.

חטאם של  המעפילים לראש להר.

רש"י סבור: כי אותם אנשים  שרצו לעלות לראש ההר- כוונתם הייתה: לעלות לדרך המובילה לארץ ישראל - כדי לממש את הבטחת ה'- לעלות לארץ אשר ה' הבטיח  לעם.

בכך הם רצו לתקן את החטא  שעברו המרגלים באומרם:  "וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה".[במדבר  י"ד, ג-ד]

משה מזהיר אותם - כי פעולתם לא תצלח.

דעת מקרא מסביר- כי האנשים אשר התעקשו לעלות לראש ההר - הצטיינו בתכונת הפזיזות - שבידוע שהיא תכונה שלילית. פזיזות זאת ניכרת גם בדרך החרטה שלהם על  אופן בו שואפים לתקן את חטאם ברצון לשוב למצרים.

הם נחושים  בהחלטתם לעלות לראש ההר , שכחו את הציווי שנאמר- כי הכול מתנהל על ידי ה': "עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ". [לעיל, ט, כ]

כעת מתוך החלטה כה מהירה - הם התעלמו מן העובדה שהארון והמשכן במקומם עומדים - והם נחפזו לעלות לכוון ההר במסווה של מסירות נפש וזאת במטרה: לכפר על העדר המוחלט של מסירות הנפש באופן שקיבלו את דברי המרגלים. וכל זה למרות אזהרותיו של משה - כי דרכם תיגמר בכישלון כפי שהכתוב מתאר:

"לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח.  אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.  כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:  כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם". [לעיל ,י"ד, מ"ב-מ"ד]

רבינו בחיי מסביר את אזהרת משה למעפילים באומרו: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח". 

בשני פירושים:

א] דרך הפשט - העלייה לראש ההר לא תצלח!

ב] על פי הקבלה: המילה: "וְהִוא"- קשורה למילים - "פִּי יְהוָה"- כלומר הם לא פועלים על פי רצון ה'. ויש כאן רמז כי הפועל לא לפי צו ה' - יקבל את התוצאה  הלא  רצויה לשאיפתו.

הרמב"ן מבהיר - כי דרכם של מעפילים אלה לא תצלח כי  אינם הולכים בדרך האמת.

האדמו"ר רבי משה מקוברין הסביר על פי המדרש:

חכמינו ז"ל אומרים בספרי: כל היושב בארץ ישראל - ארץ ישראל מכפרת עליו שנאמר: "וכיפר אדמתו עמו" "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו".  [דברים ל"ב, מ"ג]

לכן קראו המוני העם שחשו  שחטאו חטא כבד לאחר מות המרגלים. באומרם:

"הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ".  – על ידי שנעלה לארץ המובטחת לנו, שם יכופר לנו על החטא שחטאנו כלפי ה' העם והארץ"

על פי פירוש "אור הצדיקים" [בשם הבעש"ט] למעשה, בני ישראל בעצמם לא הודו כי חטאו בהוצאת הדיבה על הארץ-הם אמרו:

"אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ".  בעיני אלוקים אומנם הדבר נחשב לחטא, אבל הם עצמם לא הודו במילים: "חטאנו לה'" לכן תשובה כזאת אינה ראויה להתקבל- כי הם לא הביעו חרטה מתוך ליבם. ועל כך אמר הנביא ירמיהו: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ, עַל-אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". [ירמיהו ב, ל"ה]

ספורנו סבור: המילה:" וַיַּעְפִּלוּ"- חיזקו לבבם כמו שקרה לפרעה- מלך מצרים:

"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה". [שמות ז, י"ג]

בעל טורים סובר: המילה-"וַיַּעְפִּלוּ"-  בגימטרייא = צלפחד- יש מי שאומר- שהוא היה בין המעפילים האלו.

"אור החיים " מסביר-"וַיַּעְפִּלוּ"-  המעפילים טעו בהוראת דעתם, כי מצד אחד  מרדו בה' באומרם: שה' לא יכול לתת בידם את העמים בסביבה ומנגד רצו לתקן את חטאם ולתקן את הפגם ולהאמין כי עכשיו  ה' יציל אותם, אך ה' לא סלח  להם . וכבר נגזרה הגזרה.

תוצאות העפלה להר.

התוצאות היו מאד קשות לעולים להר- כפי שהכתוב מתאר: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה".

רבינו בחיי מסביר: "וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר"- "וַיַּעְפִּלוּ", לשון עופל ובחן—כלומר שעלו על העופל. כפי שכתוב:

".......עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת", [ישעיהו  ל"ב, י"ד]

על פי המדרש:- כמו- ויאפילו- מלשון אופל- כלומר – הם הלכו בחושך- ללא רשות- שזוהי דרך רעה.[כך סבור גם רש"י]

 הכתוב מציין: "וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה".  כאן השווה הכתוב את משה לארון הברית בדומה למה  שנאמר: "וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ" [לעיל, י"א, כ"א]

במשפט זה מרמז הכתוב: כי הסמיך משה לשש מאות אלף רגלי- לומר לך: שהיה  משה שקול כנגד שישים ריבוא- שאם זה לא היה נכון, היה ראוי שיהיה כתוב: העם אשר אנוכי בקרבו שש מאות אלף רגלי.

לעניות דעתי: מכאן ניתן להבין כי למרות שמשה - הוא מנהיג כה חשוב ההולך בדרך האמת והשכינה שורה עליו- הוא וארון הברית- אחד הם- מן הראוי היה שהמעפילים  יצייתו לו- אך הם היו פזיזים ועקשנים וחפצים היו לתקן את דרכם לעלות לארץ ישראל בדרך לא דרך!

הכתוב מתאר: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר.."

דעת מקרא שואל: מדוע נאמר על העמלקי שהוא ירד הרי גם הוא וגם ישראל היו בראש ההר, לכן יתכן שישראל לא הספיקו לעלות ממש לראש ההר - אל המקום בו ישב העמלקי- וכאשר הוא הבחין בעלייתם לכיוונו- ירד לקראתם. ובכך עצר את התקדמותם אל עבר המטרה.

התוצאה הייתה ממש עגומה- העמלקים כתשו אותם לגמרי.- דוגמת הנאמר: "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד- חָרְמָה".[דברים א', כ"ד]

רש"י מסביר: "וַיַּכְּתוּם" דוגמת הכתוב במעשה העגל:

"וְאֶת-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶם אֶת-הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ, וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב, עַד אֲשֶׁר-דַּק לְעָפָר"

הם קיבלו מכה אחר מכה עד החרמה- שם המקום נקרא: על שם המאורע שהתרחש שם.

"חיזקוני" מבאר באמצעות שני פירושים::

א] העמלקים היכו את העולים להר והכנענים כתשו אותם

ב] הרגו מהם ומחצו מהם.

"ספורנו" מסביר: שבכך שהכתוב מזכיר  את ירידת העמלקי לקראת המעפילים, המשמעות היא: הם לא נתנו להם לעלות לראש ההר.

רש"ר מבאר: כי תוצאת מלחמה זו-העמלקים היכו את ישראל עד שנכתשו כתישה גמורה!

לגבי מקום מושבם של העמלקים - הוא לא היה על ההר, אלא באזור ההררי, בעמק שבצדו השני של ההר שישראל ביקשו לעלות עליו.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק: כמה רעה מידת הפזיזות= מידה רעה זו-  גורמת  לבריחה מן האחריות, הליכה אחר מטרה נכספת, ללא שיקול דעת ולעניות דעתי, במקרה של המעפילים לראש ההר- הייתה גם פגיעה באמונתם במנהיגם הדגול- משה וגם בה' ,דבר הפוך למה שהתרחש כאשר יצאו ישראל  ממצרים- שם נאמר:

"וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהֹוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ" [שמות י"ד, ל"א]

יהי רצון שניטיב ללמוד מכישלון המעפילים ונתחזק באמונה באלוקים ונלד תמיד בדרך האמת ,ויפים דברי דוד המלך:

"מִזְמוֹר, לְדָוִד:    יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ.

הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק;    וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ". [תהלים ט"ו, א-ב]