"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'” וגו' (במדבר ו,א-ב). 'דתניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב,א). 'בקלקולה – בניוולה ובבשתה שמנוולין אותה, כדקתני מתני' (לקמן דף ז:) קושר חבל למעלה מדדיה. יזיר עצמו מן היין – שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה' (רש"י). לכאורה לא מובן, אמנם היין מביא לניאוף, אבל למה דווקא מי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו? מה זה קשור למה אליו מה שראה? אמנם בבמדבר רבה הלימוד שונה, שלא שיש עניין שיזיר עצמו, אלא שזו תוצאה טבעית של האנשים: '"איש או אשה כי יפליא" וגו'. מה כתיב למעלה? "זאת תורת הקנאות”. וכי מה ענין זה לזה? אלא, כשהם משקים את הסוטה, היו אומרים לה: הרבה יין עושה, וכל ישראל עומדים שם, אנשים ונשים, ואם היתה טמאה, "וצבתה בטנה" וגו'. וכשם שבודקים אותה, כך בודקים אותו, והיו ישראל האנשים והנשים, שהיו רואין, באים לתוך בתיהם, ואומרים: אוי לי לפלוני ולפלונית, ששתו יין ונשתכרו ועברו עבירה, ומתו. נשבע אני, שאיני שותה יין לעולם, שלא יהא לי כמותו, וכן הנשים אומרות. לכך, נסמכו זו לזו. אמר הקב"ה: אם נזיר אדם מן היין, כך תורתו, "איש או אשה כי יפליא" וגו'' (במדבר רבה א,א). אולם בברייתא שבגמ' משמע שמי שרואה צריך לעשות כך, וקשה מדוע? בפשטות אפשר לומר ששתי הדרשות קשורות, שבא רבי ואומר שהדבר הזה שקורה טבעי אצל האנשים זה דבר חיובי, ולכן כשרוצה להזיר עצמו התורה מעודדת אותו שכך ראוי. שלא יחשוב מישהו שכיון שנזירות זה דבר שלילי ('דתניא ר"א הקפר (בר רבי) אומר: מה ת"ל (במדבר ו, יא) "מאשר חטא על הנפש", וכי באיזו נפש חטא זה? אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא' וכו' [נזיר כב,א]), לכן תמיד אין לנדור נזירות, באה התורה כאן ואומרת שבמקרה שראה סוטה ומזה החליט שיהיה נזיר כדי להתרחק מהחטא – זה כן חיובי, ולכן בזה כביכול התורה אומרת שיזיר עצמו – שכאן זה חיובי שיזיר עצמו. אמנם אפשר גם לומר שכשאדם רואה סוטה, אז כיון שיצר הרע של ערווה הוא חזק ביותר, אז כשרואה סוטה היצר שלו מתעורר באופן טבעי ומנסה לגרותו, ולכן אומרת התורה במקרה שכזה שראית סוטה בקלקולה, וממילא מתחיל בך היצר, מיד תזיר את עצמך, שכעין תעניש את עצמך משתית יין (כמו שהיא נענשת בקלקולה) כדי שלא תידרדר לחטא. אולי אף אם אינך מרגיש שמתחיל התאוה, בכ"ז אל תחכה שתתעורר התאוה שאז יקשה עליך לעוצרו, אלא מיד תזיר עצמך כדי להתרחק מהניאוף, שעכשיו היצר ינסה להחטיאך, ויתחיל בדברים קטנים שלא כ"ך תשים לב, ולכן עליך להזיר עצמך מן היין שלא תבוא לקלות ראש ואז היצר יתפוס אותך ולא תוכל לעוצרו. אולי אפשר שמעבר לצד המעשי של עשיה לשמירת עצמו מניאוף, יש כאן גם צד של תיקון, שהנה בחטא עץ הדעת נגרם התאוות לאדם, שהשתבשה דעתו הקדושה, ולכן עכשיו יש בו תאוות שמושכות אותו, שלכן לאחר החטא פתאום שמו לב שהם ערומים, כי התחילו להמשך אחר התאוות, שפסגתו הא תאוות הערווה. והנה ישנה מחלוקת מה היה עץ הדעת, שיטת ר"מ היא שהיה גפן: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון. רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר"' וכו' (ברכות מ,א). היין מביא צרות בשל שפוגע בדעתו הצלולה של האדם, וכך בא לידי ביזיון ובעיות כמו אצל נח (אצל נח זה קרה לאחר המבול שנחרב העולם ומתו כולם [למעט בתיבה], כעין שבחטא עץ הדעת נגזר מיתה בעולם, ולכן עכשיו בא לידי גילוי על עץ הדעת). כאשר אדם רואה סוטה בקלקולה, שבזה בא לידי גילוי חזק מאוד גילוי השפעת חטא עץ הדעת, אז האדם שרואה זאת (ובפרט שזה בקלקולה, בחלק של התיקון לחטא), הוא צריך להשתתף בתיקון של גילוי חטא עץ הדעת שעכשיו הופיע, ולכן שיזיר עצמו מן היין, כתיקון לעץ הדעת. השיטה שעץ הדעת היה גפן היא של ר"מ, מלשון מאיר, שביין פוגעים בהארת השכל הברור – שמשבשים אותו. זה ההיפך מתורה שמתקנת את שכל האדם, שלכן נקראת "אור" (“כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]), שמאיר את השכל. (היין פגע בשכל, כי אכלו ממנו שלא כראוי – נגד צו ה', כך הגילוי ביין שזה רע הוא כשזה נעשה סתם כך ומביא לקלקול, אבל כשזה קשור לרצון ה' [שאז זה ההיפך] אז יש בו גילוי חיובי, כתיקון לשכל, שזהו יין ישן אצל זקנים שהוא חיובי: '"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים", מאי מטוב מצרים? אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין [ישן] שדעת זקנים נוחה הימנו' [מגילה טז,א], שבחיבור לתורה שהיא רצון ה' אז היין הוא חיובי, ומתקן את הדעת לה'. נראה שלכן שלח יוסף עשרה כרמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם ועשרת הדברות, כרמז שהעולם ניתקן בכך מהקלקול, ע”י החיבור החיובי לתורה). הדעה הזו שעץ הדעת היה גפן, מובאת ע"י רבי מאיר, כיון שיש גילוי של הארה בכך, לכן מיד לאחר הנזיר מובאת ברכת כהנים, שנאמר בה "יאר ה' פניו אליך ויחנך" (פס' כה), לגלות עניין של אור בעולם.