'ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם)' (הגהות רמ"א. שו"ע או"ח תצ,ט). נוהגים לקרוא את מגילת רות בחג שבועות, ונאמרו על זה כמה טעמים (ראה 'לזמן הזה' סיון, 'הקשר בין מגילת רות למתן תורה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). אחד הטעמים הוא: 'לפי שכתוב בו "בתחלת קציר שעורים", והוא זמן הקציר' (המנהיג [הל' סוכה]). חג שבועות הוא זמן הקציר, ולכן דומה למה שנאמר במגילת רות. אמנם במגילת רות נאמר על קציר שעורים, ואילו שבועות הוא בקציר חיטים, אולם כלל המעשה היה גם בזמן קציר החיטים, כמו שמובא: “ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השערים וקציר החטים ותשב את חמותה" (רות ב,כג) [ז"א אמנם המנהיג הביא את ההתחלה, אבל כוונתו שהתחיל בקציר שעורים ונמשך הלאה]. קוראים את מגילת רות גם בגלל ששבועות הוא חג מתן תורה, שלכן מתקשר למגילת רות (כסיבה של מדרש 'לקח טוב' [ששניהם 'כולה חסד'], וב'מנהיג' בטעם השני [שקיבלו את התורה במילה וטבילה כגרות, כמו שרות התגיירה]). נראה שזה מתקשר גם לטעם של הזמן – של הקציר, שהנה טעם נוסף שקוראים את מגילת רות זה משום שדוד המלך נולד בשבועות, וברות זהו שושלת היוחסין של דוד (כמובא בשערי תשובה [תצד,ב]. אמנם ראה ב'מועדי ישראל' 'חג מלכות בית דוד' למרן שר תורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמעמיד שזה מחלוקת בבלי ויר' אם דוד מת וממילא גם נולד בשבועות. ומוסיף לחדד ששלמה הוכתר בשבועות ולכן זהו חג שמזוהה עם מלכות בית דוד), והנה תחילת המקרה של רות בתחילת קציר שעורים ונמשך בקציר חיטים, כשהשעורים הם פחותים מאשר החיטים, שכך נראה שקציר שעורים זמנו בפסח, ואילו קציר חיטים בשבועות, כרמז שאדם מתעלה מפסח עד שבועות להעשות אדם שלם יותר. שבמהות בנ"י יש חיבור לתורה, גם כשלא מחוברים לתורה: 'ריש לקיש אמר מהכא: (שיר השירים ו, ז) "כפלח הרמון רקתך", אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון' (סנהדרין לז,א [וכן מוכח בשיטות ר"כ ור"ז ששם]), ולכן כבר ביציאת מצרים שזהו גילוי של בנ"י, כבר אז יש כעין גילוי של חיבור לתורה מצד מהותנו (ולכן קיבלו כמה מצוות כבר ביציאה, וכן עוד בגלות מצרים היתה ישיבה שלמדו בה תורה עוד לפני מתן תורה [יומא כח,ב]), ובמתן תורה עצמו קיבלנו את כל התורה במעמד גדול של גילוי ה', והתחייבנו בה, שזו מעלה גדולה יותר של חיבור לעשיית התורה. לכן פסח קשור לשעורים ושבועות לחיטים (ושניהם מחזקים את הדעת [ברכות מ,א], כרמז לדעת שבה לומדים תורה), ששניהם דגן אלא שזה חשוב מזה. המלך מייצג את הקשר שבין בנ"י והתורה, שלכן המלך הוא זה שקורא במעמד הקהל, שזה כעין מעמד מחודש של מתן תורה ('וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' [רמב"ם חגיגה ג,ו]). נראה שזה כיון שהמלך מצד אחד מייצג את בנ"י, ומצד שני מייצג את מלכות ה' בעולם (בשל שבנ"י מייצגי ה'), לכן הוא מקשר בין בנ"י והקב"ה שנתן לנו את התורה להודיענו רצונו, ולכן בהקהל זהו כעין מתן תורה. בפסח יש את קרבן העומר משעורים, שממנו מותר לאנשים לאכול מהחדש, ואילו בשבועות יש את קרבן שתי הלחם שמאז מותר להקריב מהחדש, שזה כעין התעלות, שמהאדם הגשמי מתעלה לקרבנות שהם קדשים. תפקידו של המלך הוא להעלות את העולם ממעמד של עשיה פחותה, כעין סתם אדם, לעשיה גבוה בקדושה כעין הקרבנות. לכן שושלת דוד קשורה לדבר שמתחיל בשעורים ונגמר בחיטים, שזהו בזמן הקציר שלהם, כמו שמסופר במגילת רות. לכן דוד נולד בשבועות (וכן מלכות בית דוד קשורה לשבועות), כיון שיש מטרה עמוקה במלכות ישראל, שזהו לתקן את העולם, שזה ע"י מלכות דוד, שהעולם כולו יתוקן בגילוי של מלך – בגאולת משיח בן דוד. נראה שזה גם רמוז בכך שחז"ל חלקו מה היה עץ הדעת, ושיטת ר"י היא שזה היה חיטה, ומביא ראיה מדגן: 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א), שר"י מרמז בשמו (יהודה) על מלכות שבט יהודה, שזהו מלכות בית דוד. לכן הוא מקשר לדגן, שיש בו שעורה וחיטה, אבל מדגיש שעץ הדעת היה חיטה, כרמז שהתיקון לזה הוא בשלמות הקדושה כמתגלה בעניין חיטה, ובמלכות בית דוד שנולד בשבועות זמן קציר חיטים. נראה גם ששושלת דוד קשורה להתעלות שמרמזת על התורה, שזהו שעלו רות ונעמי מחו"ל לא"י, שבחו"ל הדרגה של התורה הרבה יותר נמוכה (שהיא משום "הציבי לך ציונים", לעומת דרגת התורה בארץ שהיא העיקר [ספרי "עקב" מג]). גם במגילת רות מסופר על משפ' אלימלך שמתו הגברים שזה מטעם שירדו לחו"ל (שיטת ר"ש [צא,א]) או מטעם שלא רצו לעזור לאחרים (רות רבה א,ד), שזה מזכיר את מתן תורה, שנעשה בשל גילוי של אחדות בבנ"י (' … בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' [פרק השלום]), ואם לא היו מקבלים את התורה היו מתים ('(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר", א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם' [שבת פח,א]). כך באלימלך ובניו, כיון שירדו לחו"ל שזה ניתוק מתורה קדושה וחיבור לה' – זה כעין גילוי של סירוב לקבל את התורה, וגם מה שלא רצו לעזור לבנ"י, זה כעין מריבה עם השאר, ולכן זה מניעה מלקבל את התורה, ולכן מתו כמו מה שהיה קורה לבנ"י אילו לא היו מקבלים את התורה. התיקון לזה נעשה ע"י בועז שהיה בא"י ועזר למסכנים – כמו שעזר לרות וכתוצאה מזה בא לעולם שושלת דוד שמגלה את החיבור השלם לתורה בעולם, כעין גילוי של מתן תורה, עד התיקון השלם לעתיד לבא (כמו שהעולם היה במעלה גבוה כעין לעתיד לבא כשקיבלו את התורה, שפסקו מלמות [ע"ז ה,א]) ולכן קוראים את מגילת רות בשבועות חג מתן תורה.