"לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. לא תחסם שור בדישו. כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאין יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" וגו' (דברים כד,יד - כה,י). במגילת רות יש כעין דין יבום (אמנם אין זה יבום ממש כיון שבועז אינו אחיהם, אלא זה כעין יבום), כמו שאומר הרמב"ן: 'וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין' (רמב"ן. בראשית לח,ח). נראה שכאן יש כרמזים על מה שקרה במגילת רות, שלפני דין היבום מובאים פס' שמזכירים את הנעשה שם. אלימלך מחלון וכיליון מתו על שיצאו בזמן הרעב, בחז"ל יש שלושה הסברים על מה מתו. הסבר אחד זה משום שיצאו לחו"ל: 'וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר (רות א, יט) "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי". מאי "הזאת נעמי"? א"ר יצחק: אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?' (ב"ב צא,א). הסבר שני זה משום שלא רצו לעזור ברעב: 'למה נענש אלימלך? ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם. לבוליטין שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים: שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה, והיו בני המדינה אומרים: זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה! כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, הה"ד "וילך איש מבית לחם יהודה"' (רות רבה א,ד). הסבר שלישי הוא שלא ביקשו רחמים ברעב: 'א"ר יהושע בן קרחה: חס ושלום, שאפי' מצאו סובין לא יצאו. ואלא מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, שנאמר (ישעיהו נז, יג) "בזעקך יצילוך קבוציך"' (ב"ב צא,ב). כך שנרמז כאן שמתו אלימלך ובניו: “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו". ועל מה זה היה (שמתו)? נאמר קודם לזה: “לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", שיש כאן עניין של דאגה לאחר – שלא לעשוק עני ואביון (ונאמר "ואליו הוא נשא את נפשו" כרמז לציפיה של העני שתחזיר לו, כעין שהם נשאו עיניהם לאלימלך ומשפחתו שידאגו להם ברעב), ומודגש כאן "בארצך" כרמז שיצאו מהארץ, ונאמר "ולא יקרא עליך אל ה'”, כרמז שהיה עליהם להתפלל – לקרוא לה' על צרת ישראל שהיו ברעב (כמו שהעני קורא לה' על שלא דאג לו, כך כרמז שהיה עליהם לקרוא לה' מדאגה לישראל), שאלו שלושת השיטות על מה נענשו במיתה. לאחר הפס' של מיתה נאמר "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה", כרמז שרות ונעמי חזרו מחו"ל (כעין היציאה מעבדות מצרים), ומי שחוזרות הן רות ונעמי שהן אלמנות (וברות אף מתקיים "גר"). ועכשיו נעמי שלחה את רות להביא מהקציר, שזהו כרמז במתנות עניים, שזהו "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" וגו', ומתחיל בקציר כזמן שחזרו (“והמה באו בית לחם בתחלת קציר שערים" [רות א,כב]). כשהן חוזרות לבית לחם נאמר: “ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שד'י לי מאד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושד'י הרע לי" (רות א,יט-כא). שדיברו על מה שקרה לנעמי, והיא מספרת מה שעבר עליה שה' הרע לה, שזה נרמז ב: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך", כרמז שחטאו כשהלכו ברעב ולכן כעין קיבלו את עונשם במשפט של מעלה, ולכן נענשו. אולם עכשיו לאחר שקיבלו את עונשם היא חוזרת כאחת משאר בנ"י ('"ונקלה אחיך" – כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך' [רש"י]). ואז רות הלכה ללקוט בשדה, ובועז עזר לה: “עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמת והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים” (רות ב,ט), שזה כעין רמוז ב"לא תחסם שור בדישו", שהורה לנערים העובדים (כעין השור שעובד בדיש) לא לחסום אותה כלל מלקחת, ואף לתת לה במיוחד (“ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר. ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה" [פס' יד-טו]). ואחרי זה נעשה המעשה של כעין יבום, שכך בתורה נאמר על מצוות יבום ("כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם". וכן נאמר על חליצה שכך ברות הקרוב יותר לא רצה לקחתה). בהמשך בפס' נאמר על שנים שרבים ואשת האחד החזיקה במבושיו של האחר שצריכה לשלם לו, שכך ברות כעין הקרוב האחר כעין בייש אותה וקשור לאיבר, כשאמר "ויאמר הגאל לא אוכל לגאול [לגאל] לי פן אשחית את נחלתי" (רות ד,ו) 'לתת פגם בזרעי' וכו' (רש"י). וההמשך הוא "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" וגו', שיש לפעול בגילוי של אמת, שזה לתקן את העולם מהשקר – לגלות את האמת שהיא חותמו של ה' ('דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת' [שבת נה,א]), שזה רמז לתיקון עולם שנעשה בביאת משיח בן דוד, שזהו התוצאה של כל זה, שקמה שושלת בית דוד. (ובהמשך יש את זכירת מעשה עמלק, כיון שלעתיד ימחה זכר עמלק. ובהמשך מצות ביכורים שאומרים בו שהכל של ה', שזה יהיה לעתיד לבא שכל העולם יתוקן להכיר בה').