בס"ד

'חצקל הדייג', כך  כינוהו הכל. לא
בכדי נדבק בו התואר הזה הן בשל
היותו  דייג והן בשל היותו  דייג
בלעדי בכל מחוזות שליטתו של הפריץ. ההסכם
בינו לבין הפריץ אמר כי לחצקל תהיה בלעדיות
על הדייג בכל המחוז תמורת דמי חכיה חודשיים.
אך מלבד דמי החכירה החודשיים על הדייג עליו
להעלות לאדוניו מדי יום מחצית משלל הדגה
שהעלתה  רשתו.  על פי  החוזה  נאמר,  במקרה
שהצליח לדוג רק דג אחד – היה הדג שייך
לפריץ.
  
שנה אחת בערב פורים, יצא חצקל הדייג, כהרגלו,
לפרוש את רשתו על פני הנהר. אך למרבה הצער
אותו יום העלה חרס בחכתו. הדגים, כאלו נדברו
והסכימו ביניהם, לא נלכדו ברשתו. היום כבר
פנה לערוב, וחצקל הדייג לא הצליח לדוג אפילו
דג אחד בחכתו.
אם היה קורה כדבר הזה ביום רגיל – ניחא. אך
בערב פורים?! איזו צורה תהיה לסעודת-פורים
בלי דגים? והרי חודש אדר מזלו – דגים!
השמש נטתה לשקוע כשהחליט חצקל הדייג
לנסות את מזלו בפעם האחרונה. הוא השליך את
הרשת, ולפתע חש משיכה חזקה. דג גדול ושמן
פרפר ברשת, דג שזה זמן רב לא ראה כמותו.
שמחת  חצקל  הדייג  לא ידעה  גבול,  והוא  כבר
ראה בדמיונו את הדגים הממולאים שאשתו
תכין מהדג לכבוד סעודת הפורים...
כשהוא עושה את דרכו חזרה לגדת הנהר. נזכר
לפתע, שבעצם הדג אינו שלו. הן הצליח להעלות
ברשתו רק דג אחד, ולפי ההסכם שייך הדג
הבודד לפריץ. היה חבל לו לוותר על הדג היפה
ולהישאר בלי דגים לפורים. חצקל התחבט בינו
לבין עצמו מה ייעשה בדג היחיד. לבסוף החליט:
הפעם ישאיר  את הדג  לעצמו,  ובהזדמנות
הראשונה ישיב לפריץ כפלים. הפריץ הלוא איננו
מחוייב כלל וכלל בסעודת-פורים...
  
ריח הדגים  הממולאים מילא את  כל הבית,
שעה בה עבר אחד ממשרתי הפריץ תחת חלון
ביתו של  חצקל  הדייג.  ומסתבר  שריח  הדגים
המתבשלים פרץ אף  לחצר.  לרוע המזל הגיע
הריח לאפו הארוך של משרת הפריץ, והלה
מיהר לספר לאדונו שהיהודי מרמה אותו. הנה,
במטבח הפריץ אין היום דגים, ואילו מביתו של
היהודי עולה ריח נפלא של דגים.
חמת הפריץ בערה בו.  מיד  ציווה להביא לפניו
את הדיג. משניצב היהודי מול הפריץ מייד הודה
במעשה, והתנצל שחשב  לפצות את הפריץ פי
כמה וכמה.
"רצית לרמות אותי?!", שאג הפריץ לעומתו.
היהודי הנבוך החל לספר לאדון על חג הפורים.
בשפה מגמגמת סיפר על הנס הגדול, על
הסעודה החגיגית, על המתנות לעניים ומצוות
החג.
"על חג הפורים שלכם אני יודע", קטע אותו
הפריץ, "מה זה נוגע לדג שלי?".
"איך  אפשר לערוך סעודה בלי דגים?",  תלה
הדייג עיניים שואלות בפריץ, "ובמיוחד שמזלו
של חודש אדר – דגים".
הפריץ,  שנרגע מעט, התעניין למשמעות  המזל.
חצקל הסביר בסבלנות, שכשם שעיניהם של
הדגים פקוחות תמיד – כך גם עיני ה' פקוחות
תמיד להשגיח על היהודים.
אין  לדעת אם הרעיון מצא חן בעיני הפריץ,  או
אולי סתם נחה עליו רוח טובה. אך משמים נגזר
מזלו של  חצקל לטובה ביום הפורים  ובחודש
שמזלם של ישראל גבר. על-כל-פנים, הפריץ
פטר את חצקל לדרכו, לא לפני שהזהירו לבל
ישנה הדבר.
  
חלפו הימים והפריץ הוזמן לכינוס חשוב. לאירוע
הגיעו כל  ה'מי ומי' באצולה הפולנית.  פריצים,
בעלי אחוזות, דוכסים ועוד. על סדר היום עמדו
נושאים חשובים בענייני הנהגת המדינה, אך
השיחה התגלגלה גם לנושא אודות 'היהודי'.
הספורים החלו  לזרום. כל  אחד ממשתתפי
הכינוס סיפר על היהודי 'שלו'. זה מספר כיצד
רימה אותו החוכר היהודי; זה, כיצד מפגר המוזג
היהודי בתשלומים;  והפריץ  מיודענו מספר על
הדייג והדג.
שונאי-ישראל ניצלו את ההזדמנות כדי לשסות
את הנוכחים ביהודים, ומעשה שטן הצליח.
הוחלט על דעת הכל, להוציא צו גירוש לכל יהודי
המדינה. הצו נכתב והוכן להעברה מיד ליד כדי
שהכל יחתמו עליו ויצא לפועל.
לפתע נפתחה  הדלת. בפתח עמד  פריץ לבוש
הדר. מדיו נוצצים ומקושטים ביהלומים. הופעתו
הייתה מרשימה מאוד ועוררה התפעלות וכבוד
רב. הפריץ הושב בראש  השולחן. לאות כבוד,
הוגש לו המסמך על מנת שיחתום עליו ראשון.
בכובד ראש הביט בנייר הכתוב. "שטויות!", קרא
כשסיים לעיין במסמך, "וכי בשל דברים פעוטים
וחסרי-ערך  אלה ברצונכם לגרש את  היהודים?
האם מאמינים אתם שחוכרים נוצרים יעשו
את המלאכה טוב יותר? הם הרי ישתו לשכרה
ויטביעו את כל נכסינו בים של שכרות. אין
חוכרים נאמנים יותר מן היהודים".
תוך כדי דיבורו נטל האציל את המסמך וקרעו
לגזרים. אחר קם, בירך את היושבים לשלום, ויצא
מן האולם. הנאספים קפאו במקומותיהם, איש
מהם לא העז להוציא הגה או להביע דעה. עמדתו
של הפריץ האורח הקפיאה את כולם. האסיפה
ננעלה וגזירת הגירוש בטלה ללא עוררין.
"מיהו האציל הנכבד שקרע את המסמך?", שאל
בלחש אחד הפריצים את ידידו הקרוב. "האמת
היא שאינני יודע", ענה חברו. אט-אט התברר,
שאיש אינו מכיר את  האציל שבקרם לפתע
וסיכל את מזימתם.
  
"האם הינך  זוכר  שסיפרת  לי על  מזל דגים
שיש לכם,  היהודים?", שאל הפריץ  את חצקל
הדייג היהודי. אות זימן הפריץ לטירה למחרת
ערב  האסיפה. "אמרת  לי  שלאלוקי ישראל  יש
עיניים פקוחות לשמור על עמו." המשיך הפריץ
את שטף דבורו. "ובכן, אמש אני ראיתי במו עיני
אותו, את אלוקיכם!".
הפריץ גולל באוזני החוכר את כל סיפור המעשה,
על גזירת הגירוש שעמדה באויר, ועל האציל הזר
והלא מוכר שהופיע לפתע בכינוסם, והגן עם
העם היהודי. הפריץ עצמו הביע את השערתו
שהיה זה אלוקי היהודים בכבודו ובעצמו.
"את אלקינו לא  יכולת לראות,  בדרך כלל הוא
שולח  שליחים", חייך חצקל הדיג, "אולם  לפי
תיאור לבושו של האציל, כנראה שהיה זה מרדכי
היהודי  מן המגילה אותה אנו קוראים  בחודש
אדר. מרדכי היהודי שיצא ב"לבוש מלכות תכלת
וחור"...