השעה היתה מעט אחרי 2 בלילה, שמעתי אותה בוכה בקול רם. סוג של בכי שמוצץ לא יכול לפתור. נגשתי אליה בעודי אפופת שינה, מרימה אותה בזהירות בשתי ידיי. ראשה הקטן של הללי מרים נח על כתפי, נרגע למשמע קולי.

חיבקתי אותה חזק מנסה להשרות עליה תחושה של בטחון, שתדע שאמא תמיד נמצאת כאן. תמיד נמצאת לידה, לא משנה איזה חלום מפחיד אחראי להעיר אותה בלילה.

עטפתי אותה בשמיכה הוורודה עם הריח המתוק ששמור רק לה. כל בני הבית ישנו שנת ישרים, והשקט המבורך של הלילה עשה את דרכו בערמומיות לתוכי, לתוך נבכי נשמתי. 10 קילו של ריח טוב נחו על כתפי כממתיקות לי סוד, כלוחשות לי כמה חסדו של השם ענק, ועוד יותר - כמה שאיני ראויה לו.

משום מקום החלו דמעות להציף את עיניי. דמעות חרישיות של אושר. דמעות של שלמות. דמעות מלוחות שמדגדגות לי את הלחי ומזכירות לי בצניעותן שלפני כמה שעות הייתי מודאגת. מודאגת מאוד.

הייתי מודאגת כיוון שיש לשלם את חשבון החשמל, ואת חשבון הגז. צריך לשלם למכולת ולחנות הפיצוחים. הייתי מודאגת כי הגיע סוף החודש במהירות מדהימה בלי לקחת בחשבון שהמשכורת בימים האלו, לא בדיוק מספיקה.

הייתי מודאגת כי הללי כשבוע היתה חולה, ותומר בעלי קיבל דלקת ריאות, וכאילו לא די בכך, רוי חזר מהבסיס קודח מחום. מצאתי את עצמי מתרוצצת מרופא לרופא, מקופת חולים אחת לשנייה, מבית המרקחת השכונתי לזה שנמצא בעיר הסמוכה.

הייתי מודאגת כי לא היה לי זמן לערוך קניות לשבת, לא לקנות את השתייה המועדפת על בני הבית. לא הספקתי לקנות את דגי הסלמון לשבת, שלא לדבר על הבוטנים שמצופים ברוטב צ´ילי שאנחנו מנשנשים לאחר הארוחה.

הייתי מודאגת כי הגשם לא הפסיק ולא נח לרגע, וכל הכביסה נשארה רטובה. כל הניסיונות שעשיתי כדי שתתייבש דמו למצב של החייאת גופה. החולצות החמות של הללי והמדים של רוי נשארו תלויים ברטיבותם, ולרגעים היה נדמה לי כי הם פשוט מזדהים עם מזג האוויר שבחוץ.

הייתי מודאגת ואפילו עצבנית שלא ישנתי כבר שבוע שלם. הרגשתי את הראש שלי כואב מרוב עייפות וחוסר מנוחה. רציתי רק להניח אותו על הכרית המפנקת, ולישון, לישון ועוד קצת לישון.

הדמעות שזלגו מעיני באותו הלילה הבהירו לי חד משמעית שלפעמים אני כפוית טובה. לפעמים אני לא יודעת להוקיר תודה. תודה פשוטה למי שנתן לי את כל אלה.

נשימותיה המתוקות מדבש של הללי הישנה על כתפי הסבירו לי שאולי, ורק אולי כל זה יכול חלילה להיגמר ביום אחד. כל הטוב הזה יכול להיפסק בפעם אחת, ובלי אזהרה מוקדמת.

השקט הזה של הלילה והידיעה שכולם ישנים הבהירו לי שעלי להיות אסירת תודה. אסירה של תודה במלוא מובן המילה. אסירה על העובדה שכולם חזרו הביתה לשלום. כולם ישנים על מיטה וכרית ואפילו מתכסים בשמיכה. כולם ישנים תחת קורת גג, ויש להם בית חם לחזור אליו בכל פעם מחדש.

עלי להודות בכל רגע ורגע על האיש הצדיק שישן לצידי, ושבורא עולם בחר לי אותו לשותף אמיתי למסע של חיים. שותף שחולק איתי רגעים קטנים וגדולים. שותף שיחד אנו זוכים למרות הקשיים להגדיל תורה וכמובן להאדירה. להכניס אורחים ולעיתים לזכות את הרבים.

הדמעות המשיכו לרדת בשקט בשקט, גורמות לי להבין שישנם רגעים של חסד שקיבלתי אותם כמובן מאליו. מובן עד כדי להכעיס. מובן עד כדי כאב.

שכחתי שזה בסדר אם חשבונות החשמל והגז ישולמו קצת באיחור, וזה בסדר אם יש למישהו בבית קצת חום. וזה עוד יותר בסדר לא להספיק לערוך קניות, העיקר שבין לבין אשים לב שבורא עולם נתן לי למי לדאוג ואת כל הסיבות שבעולם לחיות.

בכל יום מחדש אני מקבלת מתנה. בכל יום מחדש אני מקבלת את האפשרות לחיות את החיים היקרים האלה. והחיים הם כאן ועכשיו, הם קורים ממש ברגע זה, ולא מחר.

עלי להודות על שיש בבית לחם ומים, וטיפות של גשם שיורדות מן השמים. עלי להודות על ילדים מדהימים שלא נורא אם לפעמים הם גם חולים. עלי להודות על היכולת לרוץ ברגליים בריאות גם אם עכשיו זה כדי לקנות תרופות. על להודות על כביסה וכלים שמטבע הדברים... לעולם לא נגמרים.

פרסומת

עלי להודות על הפחד שנטעת בי, ועל ההארה המבורכת שהכל יכול להשתנות, הכל יכול להתהפך. עלי להודות על היכולת להביט והיכולת לחבק, היכולת לדעת והיכולת לתת.

ישבתי עם הללי שעה ארוכה על קצה המיטה ולא הפסקתי להודות ולהלל את בוראי. ביקשתי סליחה ומחילה על כל הפעמים שבהם אני מתפשרת ונופלת למקום נמוך של חוסר שביעות רצון, למקום נמוך של מרירות.

הנחתי את הללי במיטה, מתעקשת להביט בה עושה את דרכה בעולם של חלומות ומלאכים. "תשמור לי על הקיים, אבא", ביקשתי "אנא תשמור לי על כל הטוב הזה שאתה משפיע עלי ועל כל ילדיך בכל יום ויום".

הכנתי לעצמי קפה חזק עם מעט חלב. השלמתי עם העובדה שלא אצליח לשוב ולישון. יצאתי החוצה למרפסת, נושאת את עיני לשמיים הקודרים, "גם אם אומר לך תודה בכל נשימה ונשימה מחיי, והתודה הזו תימשך עד יומי האחרון, לא אספיק לפרוש בפניך את כל הטוב שבמעשיך ואת טוב השגחתך, לא אצליח להכיל במילותיי את כל הניסים ואת גודל נתינתך, לא אוכל להביע את עוצמתך ואת הדר תפארתך".