הכוח החזק ביותר - זה אצלך בידים !!!!!!
נכתב על ידי DL2000, 28/1/2013
בס'ד
זה נמצא אצלך בידיים
מאת: הרב שלום ארוש
יש לך בידיים כוח עצום. עם הכוח
הזה אתה יכול לנצח במלחמות ולעולם
לא להרגיש חוסר אונים. אך כדי
להשתמש בו ביעילות ובהצלחה מלאה
אתה צריך לעשות דבר מסוים...
בשדי יער – פרק 94
רוח הקדושה
כאשר אדם פוגם בברית, כלומר שחושב מחשבות לא ראויות (ניאוף) או שמנבל את פיו, כל שכן כאשר עושה מעשה ומסתכל במראות אסורת, בפרט כיום שיצר הרע המציא כל מיני "עזרים" שבעזרתם אדם יכול לעבור על כל התורה כולה אלפיים פעמים ביום אחד – אינטרנט, כלי המדיה, מכשירי טלפון ניידים שבעזרתם אפשר לגלוש ולהשתגע ממש, להבעיר בלב אש זרה ולטרוף את הדעת – על ידי זה הוא מטמא את ליבו ואינו יכול להרגיש את אלוקותו יתברך, וכמובן שאינו יכול להתפלל.
רוח זו היא רוח טומאה העוקרת את האדם מהקדושה והאמונה. זאת, משום שעיקר האלוקות נמצאת בלב, כאשר ליבו טמא מרוח טומאה זו אין האלוקות יכולה לשרות שם, וממילא הוא מתנתק מהקדושה ואינו יכול להשיג אמונה או להתפלל. לכן, פגם הברית נקרא עורלה, כלומר חיפוי גס האוטם את הלב מהאמונה. וכאשר אדם פוגם בבריתו ח"ו הוא לא יכול לפתוח את פיו כלל בתפילה, מכיוון שהעורלה החופה על ליבו מנתקת אותו משורש החיים.
הוצאת זרע לבטלה פוגמת בדעת מכיוון שהזרע בא מהמוח, לכן המוציא זרע לבטלה מאבד חלקי מוחו ובזה נפגמת דעתו. מכאן ברור מהיכן באות כל מחלות הנפש – מפגם הברית. וכן כתוב בזוהר הקדוש, שהזורק את מוחו נופל לעניות מכל הבחינות, גם עניות כפשוטו – שלא תהיה לו פרנסה ויהיו לו חובות גדולים, וגם עניות מהדעת – שאינו מאמין בהשם וזה מתבטא בעצבות, דיכאון וכעס, שאלה הם חוליי הנפש. וככל שאדם פוגם יותר כך מחלות הנפש נעשות קשות יותר, השם ישמור.
כאשר אדם פוגם בברית הוא נופל מהקדושה, ועיקר הקדושה היא האמונה. לכן, כאשר נופל מהקדושה והאמונה נפגעת – כל חייו נפגעים וזה מתבטא בבריאותו, בשלום הבית שלו, בפרנסה וכו', שאלה הדברים העיקריים שבהם הוא נפגע, וכמובן שאין צורך להזכיר שהעצבות והייאוש הם חלק מ'עסקת החבילה' ועולמו של אדם כזה חשוך וקודר.
הניאוף הוא הדבר הנוגד ביותר את היהדות, לכן יעץ בלעם לבלק להכשיל את ישראל בניאוף, ואמר לו: "אלוקיהם של אלה שונא זימה". כי עיקר היהדות היא הרצון לדבוק בהשם, והרצון הוא כפי תיקון הברית. אך מכיוון שהניאוף הוא אהבה וכיסופים חזקים למעשה בהמה, לכן כשאדם נופל לניאוף הוא מאבד את כל האהבה והכיסופים להשם, את הרצון שלו ללמוד תורה ולקיים מצוות, והגרוע מכל - הוא מתרחק מהתפילה וההתבודדות שהן עיקר הביטוי לאמונה.
כותב הזוהר הקדוש, שעיקר הניסיון של האדם בעולם הזה הוא בתאוות ניאוף. מצד שני, אנו יודעים גם שהעיקר זה אמונה. נמצא שזה תלוי בזה. ההסבר לזה הוא שעיקר הניאוף הוא בעיניים, ושמירת העיניים פירושה אמונה שלמה שאדם יודע שאין העולם הפקר, שהוא נברא ויש עוד ברואים שהעולם נברא גם בשבילם, לכן אינו מסתכל במה שלא שייך לו, כי הנברא צריך להסתכל רק במה שניתן לו. אדם שמרים את עיניו נקרא גבה-עיניים, הוא חושב שהוא בעל הבית של העולם והכל שייך לו, הוא מסתכל ומתאווה למי שלא שייך לו, ולמעשה רוצה שכל הנשים תהיינה שלו, וכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, נ"ד) שעל ידי זה באה לו מיתת הלב.
כאשר אדם לא שומר את עיניו על כורחו הוא מתאווה וחומד את מה שלא שייך לו, שהרי אמרו חז"ל: העין רואה והלב חומד. כל דברי חז"ל הם חוקי טבע ממש, לכן גם זהו חוק טבע שהעין רואה והלב מיד חומד, ואדם שלא שומר את עיניו בהכרח שיעבור על לאו מן התורה: "לא תתאווה", והרבה פעמים הוא עובר גם על הלאו שכתוב בעשרת הדיברות – "לא תחמוד", שעליו עומדת כל התורה כולה.
זהו גם ההסבר לעין הרע והיזק ראיה המובאים בגמרא. כאשר אדם חומד את מה שלא שלו, הוא פוגע ברוחניות ובחיות של אותו הדבר מכיוון שמנתק אותו מהאלוקות המחיה את הכל.
דוד המלך עליו השלום אמר כמה פסוקים שבהם מוזכרת המילה "תמיד", והם תלויים זה בזה. הראשון: "ואני תמיד עמך" (תהלים עג, כג), כלומר דבקות בהשם. השני: "עיניי תמיד אל ה'" (תהלים כה, טו), כלומר שמירת העיניים. וכמו שאנו רואים – זה תלוי בזה, מכיוון שלזכות להיות תמיד עם השם, בחינת "ואני תמיד עמך", צריך לפני הכל לעצום את העיניים, בחינת "עיני תמיד אל ה'", וכן להיפך – לזכות לשמירת העיניים בפנימיות הוא על ידי דבקות בהשם, מכיוון שיכול להיות שאדם עוצם את עיניו הגשמיות אך עדיין משוטט בעיני שכלו, כלומר במחשבותיו ומהרהר ומדמיין עולם ומלוא מלא תאוות ואיסורים. לכן רק כאשר מחשבתו דבוקה בהשם, כלומר שעיניו אל השם בפנימיות, וזה תלוי באמונה, אז נקרא ששומר את העיניים ואז הוא מקיים את ה"תמיד" השלישי: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח).
להתקדש יותר
לאחר שלמדנו יסודות אלה, אפשר להבין מדוע יש פעמים בהן אדם שומע שיעורים על התפילה, ומבין את חשיבותה ואף מאמין בכוחה והוא אפילו יכול למסור דרשות על התפילה – אבל בשורה התחתונה, קשה לו להתפלל באריכות. במצב כזה על האדם לדעת שהשם רוצה ממנו משהו – שיתקדש בשמירת הברית, כי אם קדושתו אינה שלמה, בגלל כל אותם מראות שרואה, אין לו את הכוח להתפלל. אמנם יש לו את ה"מנוע" של התפילה – את הידיעה על גודל חשיבותה ומעלתה, אבל ה"דלק" שלו חלש. קדושת הברית שלו לוקה בחסר, שהרי את הכוח להתפלל מקבלים משמירת הברית.
לכן דע זאת היטב: יש לך כוח גדול ועצום מאוד בידיים! כוח שאיתו אתה יכול לכבוש את כל המלחמות, כוח שאיתו אתה אף פעם לא חסר אונים, כוח שאיתו אתה יכול לגאול את עצמך ואת כל העולם כולו! אבל, כדי שתוכל להשתמש בכוח זה ביעילות ובהצלחה מלאה – עליך לשמור את הברית! שעיקרה תלוי בשמירת העיניים.
סור מרע ועשה טוב
בשני דברים עיקריים היצר הרע מתגבר על האדם: האחד – עיקר ה"עשה טוב" של האדם, והשני – עיקר ה"סור מרע" של האדם. עיקר ה"עשה טוב" הוא התפילה, ועיקר ה"סור מרע" זה שמירת הברית – שמירת העיניים. ואין זה מקרה כלל ששני דברים אלה תלויים זה בזה, שהרי עיקר הכוח להתפלל בא משמירת הברית, ועיקר שמירת הברית תלויה בתפילה.
(מתוך בשדי יער מאת המחבר)
מאת: הרב שלום ארוש
יש לך בידיים כוח עצום. עם הכוח
הזה אתה יכול לנצח במלחמות ולעולם
לא להרגיש חוסר אונים. אך כדי
להשתמש בו ביעילות ובהצלחה מלאה
אתה צריך לעשות דבר מסוים...
בשדי יער – פרק 94
רוח הקדושה
כאשר אדם פוגם בברית, כלומר שחושב מחשבות לא ראויות (ניאוף) או שמנבל את פיו, כל שכן כאשר עושה מעשה ומסתכל במראות אסורת, בפרט כיום שיצר הרע המציא כל מיני "עזרים" שבעזרתם אדם יכול לעבור על כל התורה כולה אלפיים פעמים ביום אחד – אינטרנט, כלי המדיה, מכשירי טלפון ניידים שבעזרתם אפשר לגלוש ולהשתגע ממש, להבעיר בלב אש זרה ולטרוף את הדעת – על ידי זה הוא מטמא את ליבו ואינו יכול להרגיש את אלוקותו יתברך, וכמובן שאינו יכול להתפלל.
רוח זו היא רוח טומאה העוקרת את האדם מהקדושה והאמונה. זאת, משום שעיקר האלוקות נמצאת בלב, כאשר ליבו טמא מרוח טומאה זו אין האלוקות יכולה לשרות שם, וממילא הוא מתנתק מהקדושה ואינו יכול להשיג אמונה או להתפלל. לכן, פגם הברית נקרא עורלה, כלומר חיפוי גס האוטם את הלב מהאמונה. וכאשר אדם פוגם בבריתו ח"ו הוא לא יכול לפתוח את פיו כלל בתפילה, מכיוון שהעורלה החופה על ליבו מנתקת אותו משורש החיים.
הוצאת זרע לבטלה פוגמת בדעת מכיוון שהזרע בא מהמוח, לכן המוציא זרע לבטלה מאבד חלקי מוחו ובזה נפגמת דעתו. מכאן ברור מהיכן באות כל מחלות הנפש – מפגם הברית. וכן כתוב בזוהר הקדוש, שהזורק את מוחו נופל לעניות מכל הבחינות, גם עניות כפשוטו – שלא תהיה לו פרנסה ויהיו לו חובות גדולים, וגם עניות מהדעת – שאינו מאמין בהשם וזה מתבטא בעצבות, דיכאון וכעס, שאלה הם חוליי הנפש. וככל שאדם פוגם יותר כך מחלות הנפש נעשות קשות יותר, השם ישמור.
כאשר אדם פוגם בברית הוא נופל מהקדושה, ועיקר הקדושה היא האמונה. לכן, כאשר נופל מהקדושה והאמונה נפגעת – כל חייו נפגעים וזה מתבטא בבריאותו, בשלום הבית שלו, בפרנסה וכו', שאלה הדברים העיקריים שבהם הוא נפגע, וכמובן שאין צורך להזכיר שהעצבות והייאוש הם חלק מ'עסקת החבילה' ועולמו של אדם כזה חשוך וקודר.
הניאוף הוא הדבר הנוגד ביותר את היהדות, לכן יעץ בלעם לבלק להכשיל את ישראל בניאוף, ואמר לו: "אלוקיהם של אלה שונא זימה". כי עיקר היהדות היא הרצון לדבוק בהשם, והרצון הוא כפי תיקון הברית. אך מכיוון שהניאוף הוא אהבה וכיסופים חזקים למעשה בהמה, לכן כשאדם נופל לניאוף הוא מאבד את כל האהבה והכיסופים להשם, את הרצון שלו ללמוד תורה ולקיים מצוות, והגרוע מכל - הוא מתרחק מהתפילה וההתבודדות שהן עיקר הביטוי לאמונה.
כותב הזוהר הקדוש, שעיקר הניסיון של האדם בעולם הזה הוא בתאוות ניאוף. מצד שני, אנו יודעים גם שהעיקר זה אמונה. נמצא שזה תלוי בזה. ההסבר לזה הוא שעיקר הניאוף הוא בעיניים, ושמירת העיניים פירושה אמונה שלמה שאדם יודע שאין העולם הפקר, שהוא נברא ויש עוד ברואים שהעולם נברא גם בשבילם, לכן אינו מסתכל במה שלא שייך לו, כי הנברא צריך להסתכל רק במה שניתן לו. אדם שמרים את עיניו נקרא גבה-עיניים, הוא חושב שהוא בעל הבית של העולם והכל שייך לו, הוא מסתכל ומתאווה למי שלא שייך לו, ולמעשה רוצה שכל הנשים תהיינה שלו, וכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, נ"ד) שעל ידי זה באה לו מיתת הלב.
כאשר אדם לא שומר את עיניו על כורחו הוא מתאווה וחומד את מה שלא שייך לו, שהרי אמרו חז"ל: העין רואה והלב חומד. כל דברי חז"ל הם חוקי טבע ממש, לכן גם זהו חוק טבע שהעין רואה והלב מיד חומד, ואדם שלא שומר את עיניו בהכרח שיעבור על לאו מן התורה: "לא תתאווה", והרבה פעמים הוא עובר גם על הלאו שכתוב בעשרת הדיברות – "לא תחמוד", שעליו עומדת כל התורה כולה.
זהו גם ההסבר לעין הרע והיזק ראיה המובאים בגמרא. כאשר אדם חומד את מה שלא שלו, הוא פוגע ברוחניות ובחיות של אותו הדבר מכיוון שמנתק אותו מהאלוקות המחיה את הכל.
דוד המלך עליו השלום אמר כמה פסוקים שבהם מוזכרת המילה "תמיד", והם תלויים זה בזה. הראשון: "ואני תמיד עמך" (תהלים עג, כג), כלומר דבקות בהשם. השני: "עיניי תמיד אל ה'" (תהלים כה, טו), כלומר שמירת העיניים. וכמו שאנו רואים – זה תלוי בזה, מכיוון שלזכות להיות תמיד עם השם, בחינת "ואני תמיד עמך", צריך לפני הכל לעצום את העיניים, בחינת "עיני תמיד אל ה'", וכן להיפך – לזכות לשמירת העיניים בפנימיות הוא על ידי דבקות בהשם, מכיוון שיכול להיות שאדם עוצם את עיניו הגשמיות אך עדיין משוטט בעיני שכלו, כלומר במחשבותיו ומהרהר ומדמיין עולם ומלוא מלא תאוות ואיסורים. לכן רק כאשר מחשבתו דבוקה בהשם, כלומר שעיניו אל השם בפנימיות, וזה תלוי באמונה, אז נקרא ששומר את העיניים ואז הוא מקיים את ה"תמיד" השלישי: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח).
להתקדש יותר
לאחר שלמדנו יסודות אלה, אפשר להבין מדוע יש פעמים בהן אדם שומע שיעורים על התפילה, ומבין את חשיבותה ואף מאמין בכוחה והוא אפילו יכול למסור דרשות על התפילה – אבל בשורה התחתונה, קשה לו להתפלל באריכות. במצב כזה על האדם לדעת שהשם רוצה ממנו משהו – שיתקדש בשמירת הברית, כי אם קדושתו אינה שלמה, בגלל כל אותם מראות שרואה, אין לו את הכוח להתפלל. אמנם יש לו את ה"מנוע" של התפילה – את הידיעה על גודל חשיבותה ומעלתה, אבל ה"דלק" שלו חלש. קדושת הברית שלו לוקה בחסר, שהרי את הכוח להתפלל מקבלים משמירת הברית.
לכן דע זאת היטב: יש לך כוח גדול ועצום מאוד בידיים! כוח שאיתו אתה יכול לכבוש את כל המלחמות, כוח שאיתו אתה אף פעם לא חסר אונים, כוח שאיתו אתה יכול לגאול את עצמך ואת כל העולם כולו! אבל, כדי שתוכל להשתמש בכוח זה ביעילות ובהצלחה מלאה – עליך לשמור את הברית! שעיקרה תלוי בשמירת העיניים.
סור מרע ועשה טוב
בשני דברים עיקריים היצר הרע מתגבר על האדם: האחד – עיקר ה"עשה טוב" של האדם, והשני – עיקר ה"סור מרע" של האדם. עיקר ה"עשה טוב" הוא התפילה, ועיקר ה"סור מרע" זה שמירת הברית – שמירת העיניים. ואין זה מקרה כלל ששני דברים אלה תלויים זה בזה, שהרי עיקר הכוח להתפלל בא משמירת הברית, ועיקר שמירת הברית תלויה בתפילה.
(מתוך בשדי יער מאת המחבר)
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
