1.הדרכה למשמעת במקורות ישראל

חז"ל מלמדים אותנו בכמה מקומות איך צריך לפעול על מנת להשיג ניהול תקין של הכיתה, חז"ל לא תמיד התייחסו לזה ישירות אולם מתוך דבריהם על התנהגות המורה והתלמיד, והתייחסויות שונות לאיך לנהוג בקשר לחינוך ולימוד וכן סיפורים על לימוד, אפשר לדלות איך חז"ל ראו בעיניהם איך יש לפעול בכיתה, איך מנהלים כיתה בצורה תקינה וחיובית.

1.1.הפעלת הרצון ללמוד אצל התלמידים

אחד הדברים החשובים לניהול הכיתה, הוא שהתלמידים ירצו ללמוד את השיעור, שבכך מעצמם יקשיבו ולא יעשו בעיות התנהגותיות, וילמדו כמו שצריך ללמוד בכיתה בצורה נכונה, והשיעור יעבור בצורה טובה ואהובה על התלמידים שבכך יצילחו בלימודם, כמו שאומרים חז"ל במסכת ע"ז (יט,א) שאדם לא לומד אלא בדבר שהוא רוצה בו, מימלא אם רוצים שיהיה בכיתה אקלים לימודי יש חשיבות שיאהבו את השיעור וירצו ללמוד בו. זאת ניתן להשיג כמה דרכים, אפשר לעשות זאת על ידי שהתלמיד ידע שיכול להצליח וזה ידרבנו ללמוד בשל הדחף הבסיסי שיש בכל אדם רצון להצליח. גם הבנת החשיבות של החומר גורם לתלמיד רצון ללמוד בשיעור בשל הבנתו את חשיבות לימודו. כמובן שאפשר גם להשפיע על הרצון ע"י גורמים חיצוניים כדוגמת פרסים שינתנו על פי ההשתדלות וכדו' .

1.1.1. היכולת להצליח

הבנת התלמיד שהוא יכול להצליח גורם לו רצון ללמוד, את זה ניתן ללמוד מהסיפור על תחילת תלמודו של רבי עקיבא. באבות דרבי נתן (פרק ו,ב [בדפוס שבגמרא]) על הכלל שיש לשמוע דברי תורה מפי חכמים בצמא, מסופר על ר"ע שבתחילה היה עם הארץ וכשהלך ללמוד תורה הלימוד היה קשה לו מאד עד שהתייאש (אמנם לא מפורש שם שהתחיל ללמוד קודם, אולם כיון שנאמר שבעקבות כך הוא חזר ללמוד, סימן שהתחיל קודם), וכשהלך בדרך ראה אבן שנעשתה בו חקיקה בעקבות המים שטיפטפו עליו, ומזה למד רבי עקיבא שאם ילמד בכח בסוף יצליח ללמוד, וכך עשה למד בכח ונעשה לת"ח גדול. חז"ל באו לומר איך מגיעים לידי שישמעו בצמא את השיעור ומביאים דוגמא מר"ע, לכן מוכח שראו בכך לימוד לנו כמורים, וזה שכדי שהתלמיד ירצה ללמוד יש לגרום לו להבין שהוא יכול להצליח בשיעור, שיבין ויתמודד עם החומר היטב, ובכך יהפוך להיות מתעניין בשיעור, כמו ר"ע שהאבן גרמה לו להבין שהוא יכול להצליח ובעקבות זה למד היטב והצליח, וכך יש לפעול עם התלמידים ברגע שינסו ויצליחו הם מעצמם ירצו לשמוע את השיעור ומימלא לא יעשו בעיות משמעת.

1.1.2. הבנת חשיבות החומר

יש להוכיח שכדי שהתלמידים ירצו ללמוד יש חשיבות שהם יבינו את החשיבות של החומר שהם לומדים, שכך הם יבינו מעצמם שכדאי להם ללמוד כי זה יועיל להם. דוגמא לכך אפשר ללמוד מר"ע בעניין שימוש תלמידי חכמים. רבי עקיבא מספר על עצמו כיצד החל לשמש תלמידי חכמים (דרך ארץ זוטא פרק ח' [בדפוס שבגמרא]), יום אחד הלך וראה מת מצוה, ולקח אותו דרך ארוכה עד מקום קבורה, וכשסיפר זאת לרבותיו הם אמרו שעשה שלא כראוי, ולכן ר"ע החליט שהוא ישמש אותם כדי שלא לטעות כ"ך שוב. אמנם זה מסופר לעניין שימוש ת"ח, אולם ניתן להסיק מכאן שכדי שתלמיד יפעל מרצונו ללמוד יש לתת לו להבין את חשיבות החומר שנילמד וזה ידרבנו ללמוד.

כיצד אפשר להעביר לו את ההבנה של חשיבות החומר?- אפשר לעשות זאת ע"י שיראו לו שזה נוגע לו אישית ולא סתם לימוד מיותר, כמו במקרה של ר"ע, שהבין שאם הוא לא רוצה לחטוא עליו לעשות מעשים של שימוש תלמידי חכמים. אותו דבר יש לתת לתלמיד להבין שאם הוא רוצה בטובת עצמו עליו ללמוד את החומר כיון שזה דבר חשוב גם לו אישית, וכשיראה בזה דבר חשיבות לעצמו, אז מימלא הוא ירצה ללמוד.

1.1.3. פרסים

דרך נוספת לגרום לילדים לרצות ללמוד זה ע"י קבלת פרסים, שכיון שהתלמידים יודעים שאם ילמדו יקבלו פרסים זה ידרבן אותם ללמוד, וכך גם מצאנו אצל ר"ע שבערב פסח כדי שהילדים ישארו ערים וישאלו מה נשתנה היה מחלק להם אגוזים וקליות (פסחים קט,א). אמנם אין זה כ"ך ראיה כיון שמה שנתן להם זה כדי לגרום להם לישאר ערים, שיחכו לקבל אגוזים ולא לצורך לימוד, אולם בכל זאת רואים שזה מדרבן את הילדים לעשות מעשים של שינוי, שעייפים ובכל זאת נישארים ערים, כך גם בנתינת פרסים זה יכול לדרבן אותם לפעול להקשבה לשיעור ולמניעת מריבות במהלך השיעור.

1.2. יחס אישי לכל תלמיד

כדי שהתלמידים ילמדו יש צורך שיהיה להם תנאים מתאימים לכך, ולכן פוסק הרמב"ם בהלכות ת"ת (ב,ה) שמלמד אחד לא ילמד הרבה מאד תלמידים יחד שבכך יוצא שאינו יכול לתת יחס אישי לכל אחד מהתלמידים. לכן הרמב"ם מעמיד שמלמד אחד יכול ללמוד עד עשרים וחמשה ילדים, ואם היו יותר מכך, בין עשרים וחמש לארבעים תלמידים, אז מוסיף עוד אדם שיעזור לו, ועם יש יותר מארבעים אז כבר מעמידים שני מלמדים ולא מספיק רק עוזר נוסף.

הלכה נוספת מביא הרמב"ם (שם ד,ו), על בסיס הנאמר בפרקי אבות (ב,ה) שהקפדן אינו יכול ללמד, שאם המורה לימד והתלמידים לא הבינו מה שלימד, אסור למורה לכעוס עליהם בגלל שלא הבינו, אלא צריך לחזור שוב ושוב עד שיבינו את החומר הנילמד. כמובן שדבר זה הוא דווקא במקרה שלא הבינו את הנילמד בגלל שזה חומר קשה, אבל אם לא הבינו בגלל שהם מזלזלים בלימוד, בזה על המורה להוכיחם ולהענישם (רמב"ם שם ד,ח).

הרמב"ם גם מוסיף שהתלמיד צריך להיות אמיתי, שאם המורה שואלו אם הבין, והוא לא הבין, אין לו לומר שהבין בשל אי נעימות אלא צריך לומר שלא הבין והמורה יחזור על החומר, שרק ככה יוכל ללמוד כמו שצריך. מבין דבריו של הרמב"ם שאומר שלא יאמר שהבין כשלא הבין, משמע שעל הרב לבדוק עם תלמידיו האם הבינו, שלא בא רק לזרוק חומר, אלא יש לו אחריות לבדוק שבאמת זה ניקלט, שהבינו את חומר.

יש חשיבות מיוחדת להתאים לכל ילד את הדבר המתאים לו, שכך אמר שלמה במשלי (כב,ו) שיש לחנך את הנער ע"פ דרכו שלו. המלבי"ם מסביר שיש להתאים לכל ילד ע"פ טבעו, שזה מורכב מכח שכלו, אם הוא חכם או לא, וכן להתאים ע"פ מה שהנער נימשך אליו ברצונו שכך יהיה לו יותר קל להתחבר לזה, וכן להתאים ע"פ מה שכבר יודע לעשות, שכך יוכל להמשיך בצורה טובה על בסיס מה שיש בו. הגר"א מסביר זאת על טבעו של הילד, אם הוא ממזל מאדים וכו', שבזמננו הינו מעמידים את הרעיון של הגר"א שבצורה שכזו: יש ילד עצבני ולכן יש לגרום לו להוציא את העצבים שלו שלא בדבר רע. כמו כן, לכל ילד יש להתאים לו ע"פ אשיותו את חינוכו, שרק כך נוכל לחנכו בצורה טובה.

1.3. "חושך שבטו שונא בנו"

כאשר התלמיד עושה בעיות, המורה ניצב בפני התלבטות האם להענישו, כי זה לא נעים להעניש, שמצטייר בכך כמורה רע ואכזרי בעיניו ובעיני אחרים, אולם מצד שני אם לא יענישו הילד ימשיך לעשות בעיות. שלמה המלך בהתייחסות למחשבה שכזו אומר "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד) כלומר מה שאתה חושב שזה ניראה כדבר רע כשאתה מעניש, תדע לך שבעצם אם אתה נימנע מלהענישו זהו האכזריות, שבמה שלא

מענישים אותו הוא נעשה ליותר רע ובכך זה משחיתו להעשות אדם רע, וזה בעצם האכזריות שגורמים לו להיות אדם רע. לעומת זאת אדם שמעניש במקום שצריך, זה גורם לילד להתיישר לצד הישר, וזה בעצם הדבר החיובי, זה בעצם האהבה האמיתית אליו. לא רק כשעושה דבר רע וחוטף עונש זה הדבר החיובי, אלא יש להטיל על הילד מוסר כל הזמן, מהשחר, כל היום, בכדי שילמד להיות אדם טוב. זה באדם הפרטי ואותו דבר זה חל גם בתלמידים בכיתה, אין לראות בעמדה כמורה שמקפיד דבר רע אלא זה בעצם הדבר החיובי. חז"ל במדרש (שמות רבה א,א) מביאים דוגמא לזה מאברהם וישמעאל, שאברהם ריחם על ישמעאל ולכן לא הכהו, וסופו היה ששנאו וגרשו מביתו, וכן פרש רש"י על הפס' (שם) שסופו שישנאו, כך שיוצא שלא רק שמשחיתו בכך מהצד המוסרי אלא שסופו שגם שונאו. אותו דבר זה גם בבית ספר, מהרחמים על התלמיד, שלא מענישים אותו הוא נעשה יותר בעייתי עד שלבסוף כ"ך בעייתי עד שנעשה בלתי ניסבל, וכך גם גורם לדחיה ממנו וגם להפרעה רבה יותר בשיעור, וכמובן להשחתה מוסרית וערכית, שנעשה לילד בלתי מחונך. לכן אע"פ זה לא נעים לתת עונשים, בכל זאת זה הדבר הנכון לעשות, זהו הרחמים האמיתים, ובפרט בילדים כמו שמפרש המצודות דוד (שם) שבזמן שהילדות קל להטות את הילד לצד הנכון. לכן לילדים במיוחד יש להקפיד על סמכותיות רבה, שזהו מוסר, לא חייב להיות דווקא בשיחות מוסר, אלא צריך להעשות כמו מוסר, להעמיד את הילד המקום שלא ילך אחרי יצרו הרע.

אמנם ילד לפעמים עושה שלא מרוע אלא משובבות, ולכן יש המזלזלים בכך שזה איננו דבר חשוב ולכן שלא להתייחס, לזה בא ואומר שלמה בפתיחת הפרק (יג,א) שבן חכם אוהב מוסר ואילו הלץ "לא שמע גערה" ופרש שם רש”י שהלץ לא מקבל תוכחה, אולם הלשון "לא שמע" משמע לשון עבר?- אפשר לפרש שבן חכם זה כתוצאה מהמוסר ששמע, ואילו הלץ לא שמע תוכחה וכך נישאר בליצנותו וכיום אינו מקבל תוכחה שהושרש בליצנות, וזה כנגד הטענה שעל שובבות אין להתייחס כ"ך. מזה גם מוכח שלא חייבים להעניש בכדי להשפיע על הילד לתקנו, אלא אפשר גם בתוכחה להשפיע עליו. מן הסתם זה תלוי בילד, יש כאלו שתוכחה לא משפיע עליהם כמעט ויש להענישם, לעומת זאת ישנם כאלו שממש רגישים ולכן יש ליזהר שלא להענישם אלא מספיק לגעור בהם שזה אצלם מעל ומעבר, וכמובן שתלוי גם מה הדבר שנעשה האם חמור או לא, עד כמה הפריעו.

1.4. מורא המורה על התלמידים

יש חשיבות גדולה מאוד לכבד את הרב, שלכן חייב תלמיד לקום מלפני רבו, וכן אסור לחלוק על רבו או להתרעם עליו ואסור לקרוא בשמו של רבו, ולא אומר שלום סתם כך אלא מתכופף קצת ואומר שלום ב פחד וכבוד, ואסור לשבת במקומו של רבו, ועוד דינים (רמב"ם ת"ת פרק ה'). מעבר לחשיבות מהצד של מעלת התורה של רבו, יש בזה חשיבות גדולה בכדי להטיל אימה על התלמיד, שהתלמיד ידע את מקומו, שהוא לא שווה למורו אלא פחות ממנו ולכן עליו לכבדו ובטח שלא להפריע בשיעור. שזה יסוד חשוב מאוד, שהתלמיד ידע את מקומו שבכך תתנהל הכיתה בצורה טובה. אמנם צריך לדעת גבולות, שלא לבזות את התלמיד או להשפילו אפילו במעשים עקיפים, שלכן אסור לרב לשבת על ספה כשהתלמידים על הריצפה (מגילה כא,א).

כמו כן, על המורה להטיל אימה על הילדים, שלא יראו בו חבר אלא דמות שיש לירא ממנה, ודבר זה נעשה ע"י מוסר, שידע התלמיד את מקומו, אולם בכל מצב יש להזהר מאד שלא להחיל מוסר חזק יותר ממה מהתלמיד יכול להחיל. כך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ב,ב) שהמורה מכה את התלמיד כדי שהתלמיד ירא ממנו, אולם מוסיף הרמב"ם ומזהיר שלא יכהו מכה אכזרית מדי, אלא מה בצורה קלה שלכן אסור להכותם בשוט או מקל אלא רק ברצועה קטנה, שאותה מרגשים אבל אינה כ"ך חזקה. בימנו שלא יכולים להכות אפשר לייסר במוסר ע"י תוכחות ועונשים, ומן הסתם כיון שכיום לא מכים אז מי שמכה זה נחשב כמו מכה אכזרית בשל שזה לא הרגילות ויגרום למרד של התלמיד במקום לחינוכו.

1.5. חבר רע שמדרדר את השאר

לפעמים ישנו ילד שמפריע בכיתה או גורם לתסיסה וסוחף אחריו תלמידים אחרים ואינו מפסיק, במקרה שכזה אין ברירה אלא להרחיקו משאר הכיתה בכדי שלא יושפעו ממנו. כמו שאמר נתאי הארבלי (אבות א,ז) שיש להתרחק משכן רע, שזה כדי שלא יתקלקל ממנו. כך בעניין כיתה על המורה לגרום להרחקה מהשכן רע הזה, ובפרט שכאן הוא בנוסף גם השפעה שלילית של חבר רע (שם ב,ט) ולכן יש לגדוע את הקשר לרעה הזה בין התלמידים.

1.6. לא לאיים

כאשר תלמיד עושה בעיות ובאים להענישו, אין לאיים עליו בעונש, אלא או שמענישים או שלא, כיון שבאיום יכול התלמיד מרוב לחץ להלחץ כ"ך עד שיעשה דברים שטותיים. כך מספרת מסכת שמחות (פרק ב,ד [בדפוס שבגמרא]) על ילד אחד שברח מהבית ספר, וכשנודע לאביו עשה לו תנועה שיענישו אח"כ, ובעקבות כך הילד התאבד מרוב פחד ודנו אותו כמו מתאבד משגעון, שראו באיום שאביו איים עליו גורם לעשיית דברים ללא דעת. בעקבות זאת אמרו חז"ל שאו שמלקה את הילד מיד או שישתוק, אבל שלא יאיים. מעבר לסכנה שבדבר, כמו שמופיע בחז"ל, גם אם בימנו אין כ"ך פחד עד שיתאבד בכל זאת האיום גורם לעשיית מעשים שלא מתוך שיקול דעת נכון, לכן חשוב שגם כשמגיע עונש ואין לו כרגע במה להענישו אין לאיים על התלמיד, שכך לא רק שלא ימנע התלמיד מלעשות בעיות, אלא זה אף יחמיר.

1.7. "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז,ב)

חז"ל אמרו ביחס להתייחסות לאדם שעושה מעשים לא טובים, שתמיד יהיה הריחוק נעשה בצורה חלשה יותר מאשר הקירוב. כלומר שמצד אחד יש לעמוד על כך שיתקן מעשיו, וזה נעשה ע"י דחיה כעין חרם, אולם אם רק יחרימו לא יצא מזה תיקון כיון שאותו אדם יתייאש או יכעס כל כך עד שלא ישמע לנו יותר בכלל, וכך רק ניגרום ליותר נזק, שיפרוש מאתנו ויחבור לאנשים הרעים, לכן צריך שיהיה גם מעשי קירוב, שנקרבו אלינו, וכך נוכל להשפיע עליו לשפר מעשיו.וזה לא מספיק לקרבו אלא שביחס בין שני אלו, הדחיה והקרוב, מעשה הדחיה הוא בעוצמה נמוכה ומעשה הקרוב בעוצמה גבוהה, שכך יהיה השפעה טובה. זה נאמר בצורה כללית על כל אדם, אולם זה תקף במיוחד על ילדים שהם הרבה יותר נתונים לשינוים מעשיים והתנהגותיים, לכן גם חז"ל מדגישים שיש דברים שהכלל הזה חל עליהם במיוחד (שם), והם הדברים המושפעים לשינויים במיוחד, והם אשה, ילד קטן ויצר הרע, הרי שחז"ל רואים במיוחד בחינוך ילדים שיש להחיל עליהם את הכלל שיהיו דוחים אותם דחיה קלה, שזה יכול להתבצע ע"י עונשים כמו ביחס אישי כלומר כעס, שכועסים או צועקים עליהם שהוא כעין דחיה, ויכול להתבצע ע"י עונשים פיזים כעין מכות או עונשי כתיבה וכדומה.

אולם חז"ל לא בררו לנו באמירה הזו כיצד עושים זאת בפועל, כלומר מתי חל הקרוב ומתי חל הריחוק. האם הריחוק הוא השלב הראשון ולאחריו מגיע הקרוב, שכך הילד ירגיש את מלא החומרה של מה שעשה ע"י העונש ואז נקרבו אחרי שהעמדנו אותו קצת על חומרת מעשיו, או שההרחקה והקירבה באים יחד בד בבד, שמרגיש את העונש על מעשיו ומלווה יחד עם זאת ביחס החיובי שלנו?

כדי לענות על זה צריך לראות מה הדוגמאות שהגמרא מביאה:

מספרת הגמרא כאחת הדוגמאות לכלל הזה, שרבי יהושע בן פרחיה ברח למצרים בעקבות הרצח שעשה ינאי המלך בתלמידי החכמים וכשהפסיקה הסכנה הוא חזר לארץ. בדרך התאכסנו אצל אשה אחת שאירחה אותם יפה, ובתגובה לכך הילל רבי יהושע ב"פ את האשה. אחד מתלמידיו היה יש"ו, וכששמע את דברי רבי יהושע ב"פ העיר יש"ו על עיניה של האשה שהם פגומות. רבי יהושע ב"פ כעס עליו והוכיחו על שהסתכל על האשה והחרים אותו. יש"ו בא אליו כמה פעם בתקווה שימחל לו ויקבלו ויוריד מעליו את החרם, אולם רבי יהושע ב"פ לא התייחס אליו. עד שיום אחד כשיש"ו בא, רבי יהושע הסכים לקבלו אולם היה בזמן קראית שמע ולא יכל לדבר ולכן סימן לו בידיו שהוא מקבלו, אבל יש"ו חשב שעושה סימן של דחיה. הלך יש"ו ועבד ע"ז וכו'.

כשקוראים את הסיפור הזה שהוא דוגמא למה לא לעשות, מה אינו נחשב ימין מקרבת ושמאל מרחקת, משמע בפשטות שהקירוב חל כשלב שני שלאחר העונש, ולכן הביקורת היא על כך היה צריך לקבלו יותר מוקדם, שלכן מדגישים שיש"ו בא כמה פעמים, ואלמלי היה דוחהו כ"ך הרבה פעמים, לא היה יש"ו מגיע לאן שהגיע. מה גם שאם החרימו, לכאורה מה שייך לקרבו? הרי חרם זה לנתק כל מגע?. אולם אם זה כך מדוע אומרת הגמ' “ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו ליש"ו בשתי ידיו" (שם) הרי הוא קיבל לבסוף את יש"ו, רק שיש"ו לא הבין ולכן היה ראוי לומר ".. שנידחף יש"ו בשתי ידיו"?- לכן ניראה בברור שהגמ' רואה את הדחיפה שבשתי ידיו, בכך שהחרימו ולא עשה מעשים תוך כדי בכדי לקרבו, ולכן נחשב שדחפו בשתי ידיו, שבזמן שלא קיבלו זה נעשה בשתי ידיו, שלא נתן לו כלל מקום לקרוב. לכן צריך להבין גם שהגמרא שמדברת על חינוך הילד מתכוונת שתוך כדי העונשים יש לתת לו קירבה, שיהיה מחובר למורה וזה יהיה העיקר מה שירגיש הילד, ובנוסף לזה בעוצמה נמוכה ירגיש את העונש. בצורה שכזו הילד מרגיש ומבין שמה שהוא נענש לא נעשה מתוך כעס או עצבים אלא מתוך אהבתו אליו, וכך הילד ישפר את מעשיו ולא ימרוד.